ש ח ר של י ו ם חדש
New member
כנסו בבקשה - זהירות מגילה...../images/Emo53.gif
אני מבולבלת, אני מבוהלת, אני היסטרית. מה קורה לי? אני מעולם לא התנהגתי ככה. אני מאבדת את העשתונות. כל היום התעסקתי בסיפור של טל. צילצלתי בבוקר לרופא שבדק אותנו אתמול. עשו לי טובה שנתנו לי לדבר איתו באמצע בדיקות של ילדים אחרים. חמש פעמים צילצלתי ולא ויתרתי עד שבסוף דיברתי איתו והוא עשה לי טובה והסביר לי שלטל ייקח שבועיים לפחות עד שיילך כרגיל על הגבס. הוא אמר שהוא יכול לחזור לגן עם עזרה. אחרי זה צלצלתי לעירייה וביקשתי שיתנו לי את הסייעת שהייתה צמודה אליו לעוד שבועיים. הם חזרו אליי אחר כך והודיעו לי שזה מאושר. אבל לא נרגעתי. לא ידעתי אם הוא יכול ללכת על הליכון או לא. אם זה לא יעכב את ההליכה שלו משום שהוא "מסבן" כשהוא הולך עם ההליכון. הוא מדלג ומשאיר את הרגל המגובסת באוויר קצת. הוא גם התלונן שכואב לו לדרוך ולא ידעתי אם זו תלונה פסיכולוגית או אמיתית. החלטתי לצלצל לזה שניתח אותו. הוא היה הכי נחמד מכל הרופאים שם. גם אליו צלצלתי חמש פעמים עד שנתנו לי אותו. הוא היה נחמד ואמר שהוא עסוק וידבר איתי אחר כך. הוא נתן לי את הפלאפון הפרטי שלו. דיברתי איתו בשלוש וחצי. הוא הסביר שפסיכולוגית אסור לוותר על השלב של ההליכון וצריך לתת לו ללכת עם ההליכון כמו שהוא רוצה וכמו שנוח לו במשך כמה ימים. הוא אמר שהרגל לאט לאט תתיישר בברך תוך כמה ימים ושהוא יילך כרגיל בעוד 10 ימים עד שבועיים. זהו. אז למה אני מבוהלת? פתאום הרגשתי שכל התהליך הזה כל כך ארוך. השיקום כל כך מתיש אותי. מלא לוגיסטיקה ועניינים וסידורים. אני צריכה לדאוג להחזיר אותו מהגן עם מכונית והמכונית אצל בעלי אז אני אפעיל את אבא שלי. אני לא מוכנה יותר לכיסא גלגלים. זהו. זה נגמר. זה אסור פסיכולוגית להשאיר את הכיסא הזה כי זו רגרסייה בשבילו. הוא צריך רק ללכת. אבל מהגן חזרה זה שלוש דקות הליכה רגילה ואיתו זה ייקח שעה וזה גם באמת ארוך ומתסכל מתי עבורו בימים האלה. חוץ מזה שאני כל כך פוחדת שמשהו לא יילך בסדר. פוחדת שהוא לא יהיה כמו כולם. רואה רק שחורות פתאום. כל היום העיניים שלי דומעות ואדומות. מי שמדבר איתי בטלפון חושב שקרה לי משהו. מה עושים עם הלחץ הזה והבהלה הזו וחוסר האונים הזה?
אני מבולבלת, אני מבוהלת, אני היסטרית. מה קורה לי? אני מעולם לא התנהגתי ככה. אני מאבדת את העשתונות. כל היום התעסקתי בסיפור של טל. צילצלתי בבוקר לרופא שבדק אותנו אתמול. עשו לי טובה שנתנו לי לדבר איתו באמצע בדיקות של ילדים אחרים. חמש פעמים צילצלתי ולא ויתרתי עד שבסוף דיברתי איתו והוא עשה לי טובה והסביר לי שלטל ייקח שבועיים לפחות עד שיילך כרגיל על הגבס. הוא אמר שהוא יכול לחזור לגן עם עזרה. אחרי זה צלצלתי לעירייה וביקשתי שיתנו לי את הסייעת שהייתה צמודה אליו לעוד שבועיים. הם חזרו אליי אחר כך והודיעו לי שזה מאושר. אבל לא נרגעתי. לא ידעתי אם הוא יכול ללכת על הליכון או לא. אם זה לא יעכב את ההליכה שלו משום שהוא "מסבן" כשהוא הולך עם ההליכון. הוא מדלג ומשאיר את הרגל המגובסת באוויר קצת. הוא גם התלונן שכואב לו לדרוך ולא ידעתי אם זו תלונה פסיכולוגית או אמיתית. החלטתי לצלצל לזה שניתח אותו. הוא היה הכי נחמד מכל הרופאים שם. גם אליו צלצלתי חמש פעמים עד שנתנו לי אותו. הוא היה נחמד ואמר שהוא עסוק וידבר איתי אחר כך. הוא נתן לי את הפלאפון הפרטי שלו. דיברתי איתו בשלוש וחצי. הוא הסביר שפסיכולוגית אסור לוותר על השלב של ההליכון וצריך לתת לו ללכת עם ההליכון כמו שהוא רוצה וכמו שנוח לו במשך כמה ימים. הוא אמר שהרגל לאט לאט תתיישר בברך תוך כמה ימים ושהוא יילך כרגיל בעוד 10 ימים עד שבועיים. זהו. אז למה אני מבוהלת? פתאום הרגשתי שכל התהליך הזה כל כך ארוך. השיקום כל כך מתיש אותי. מלא לוגיסטיקה ועניינים וסידורים. אני צריכה לדאוג להחזיר אותו מהגן עם מכונית והמכונית אצל בעלי אז אני אפעיל את אבא שלי. אני לא מוכנה יותר לכיסא גלגלים. זהו. זה נגמר. זה אסור פסיכולוגית להשאיר את הכיסא הזה כי זו רגרסייה בשבילו. הוא צריך רק ללכת. אבל מהגן חזרה זה שלוש דקות הליכה רגילה ואיתו זה ייקח שעה וזה גם באמת ארוך ומתסכל מתי עבורו בימים האלה. חוץ מזה שאני כל כך פוחדת שמשהו לא יילך בסדר. פוחדת שהוא לא יהיה כמו כולם. רואה רק שחורות פתאום. כל היום העיניים שלי דומעות ואדומות. מי שמדבר איתי בטלפון חושב שקרה לי משהו. מה עושים עם הלחץ הזה והבהלה הזו וחוסר האונים הזה?
