נכון. זה לגמרי רולזזזזז
אני זוכרת את עצמי לפני כמה שנים יושבת בקפיטריה של השיקום שהייתה צמודה לבניין הפסיכיאטריה, בפנים או בשמש בחצר, מתבוננת בקטועי הגפיים, בעלי הפרוטזות, נכים בכיסאות גלגלים או מיטות-אלונקה כאלה, או "סתם" עם קביים. כולם איכשהו עליזים ומוקפים בחברים, בני משפחה עם המון שקיות וסירים, ואנשי צוות, בעיקר פיזיותרפיסטים, שמתרגלים אותם שם. וחשבתי איך זה שהם, שבאמת איבדו חלקים מגופם, ולא סתם חלקים - גפיים! לא איבדו את שמחת החיים שלהם והם מוקפים אנשים שאכפת להם, ואילו אני, שכלפי חוץ לא חסר לי כלום, וכל האיברים שלי (לפחות אז הם היו) יחסית שלמים ואני יכולה לנוע בכוחות עצמי
, איך אני מרשה לעצמי להיות כל כך כפוית טובה ולקטר ולבכות ולהיות (כמו שאימא שלי קראה לזה) פרצוף תחת או פרצוף תשעה באב, באיזו זכות, כאילו. והתביישתי בי, התביישתי מאוד, כי העדפתי להיות נכה פיזית, שלפחות את זה רואים וכולם מבינים ומקבלים, ולפחות יש להם משפחה וחברים, מאשר להיות נכה נפשית שכל הזמן כל הזמן כל הזמן לבד, ואין לי אפילו כוח להכין סלט מהירקות שבמקרר אם בכלל טרחתי לקנות, והם בדרך כלל מרקיבים ומעלים עובש. ואין לי אפילו כוח לשטוף כלים או את עצמי. ואין לי הבדל בין שמש שזורחת לבין לילה שעורב ואורב, והכול אותו דבר, רק לפעמים גרוע יותר. ואת זה אף אחד לא מבין. ואת זה אף אחד לא קולט. ולזה אף אחד לא אמפתי, כי מה - יש לך הכול, מה את מתלוננת, תראי איך זה בלי גפיים ואיך הוא מאושר ועובד ועושה ולומד ומתרגל ושוחה...
ואתם יודעים מה? בגלל זה אני שונאת גם את כל סרטי ההשראה האלה ביוטיוב או בטד, על אנשים שאין להם גפיים והתחתנו ורצים באולימפיאדה וכו' כדי להראות שכוח רצון זה הדבר הכי חשוב. אז אני מודיעה לכם ולהם, שלא מספיק לי כוח רצון, ושאילו זה היה מספיק כדי להחלים - הפורום הזה לא היה קיים. כוח רצון זה חשוב וטוב, אבל כפרמטר יחיד אני לא רואה איך הוא יכול להוציא בן אדם מדיכאון, כשאין לו שום סביבה תומכת וואט סו אבר. וזה כל כך מעצבן.
