כנס, ראיון עבודה ורומא.
שבוע עמוס. מזמן לא הספקתי כל כך הרבה בשבוע אחד
תודה על העצות. הן עזרו לי. מצאתי את עצמי בכל מיני מצבים נזכרת בעצה הרלוונטית ומשתמשת בה. והשרשור השבועי עם כל איחולי ההצלחה ממש עשה לי טוב. ההרצאה היתה בסדר גמור. לא פישלתי, לא הברקתי. קיוויתי שאצליח לומר חלק גדול יותר ממנה שלא מהדף, אבל ברגע שהתחלתי לדבר כיבו את האורות. אז נכון, ככה המצגת היתה ברורה יותר על המסך, אבל לא היה לי אור לדפים. בקושי ראיתי מה קורה ופשוט נצמדתי לטקסט. עד שהעיניים שלי התרגלו לאפלולית, הייתי עם הראש קבור בדפים. אבל אני מניחה שגם הקהל לא ראה אותי, אז זה בסדר. בכלל, ההרצאות ניתנו בישיבה, לא בעמידה. אני לא רגילה לזה (אפילו התאמנתי בעמידה, כדי לדמות מצב אמת). מדי פעם שמתי לב שאני גולשת לדיבור מהיר מדי, והאטתי. תפשתי את עצמי בהגיה לא נכונה של איזו מילה, אבל המשכתי הלאה. בסך הכל, המחקר עצמו טוב ועיקרי הדברים היו כתובים במצגת, כך שלא חששתי מפישול רציני. זו היתה ההרצאה הראשונה. בהמשך הכנס נכחתי בהרצאות של מרצים מיומנים ורהוטים, אבל גם בשל כאלו שעקבו עם האצבע על הדף אחרי הטקסט כדי לקרוא ובשלל מבטאים בלתי אפשריים. גיליתי גם שזו עוד היה האולם עם התנאים הסבירים. בחדר ליד המרצה ישב בצד מאחורה, המצגת הוקרנה על שליש קיר שהיה במרחק מטר מהשורה הראשונה והקהל ישב על ספסלי עץ או עמד. עשר הדקות של השאלות היו טובות. חלק שאלו מתוך הכרות טובה עם החומר אבל גם אלו שבבירור לא מכירים את התחום שאלו שאלות אינטליגנטיות ולעניין. פעם אחת הייתי בבעיה: נעמד אדם כעוס למראה, הציג את עצמו (זיהיתי את השם מכל כך הרבה מאמרים שאני מצטטת) ודיבר. הבנתי כל מילה שלישית. הוא גם היה רחוק וגם המבטא היה נורא. כשנראה היה שסיים, עניתי בקצרה על מה שחשבתי שהוא שאל, וסיימתי בשאלה האם עניתי על שאלתו. הוא קם שוב ואמר שהוא לא יודע, כי לא שמע אותי
. לשמחתי, בנקודה הזו התערבה חוקרת אוסטרלית שמכירה את שנינו, ואמרה לו שאני והוא מסכימים בנקודה הזו. אחר כך, כשדיברתי איתו, גיליתי שהוא תמיד נראה כעוס, אבל הוא איש נחמד מאוד. ושאכן, להבין את האנגלית שלו זו משימה קשה. בדיעבד, חצי השעה הזו עברה מאוד מהר. אפילו מהר מדי. לקח לי עוד חצי יום להבין שזה באמת עבר ואפשר כבר להרגע. על הראיון והכנס אמשיך עוד מעט. הולכת לתת לנוגי נשיקת לילה טוב.
שבוע עמוס. מזמן לא הספקתי כל כך הרבה בשבוע אחד
