birth and death
New member
כנפיים
היו לה כנפיים, אדומות. לא תמיד, לא תמיד הן היו אדומות. בדרך כלל הן היו לבנות וחלקות, מקופלות בתוך הארון שלה למעלה, מאחורי קופסאות הנעליים שהיא אהבה והבגדים שהיא סירבה לזרוק, אפילו שלא עלו עליה כבר שנים. עמוק בארון איפה שאף אחד לא יוכל למצוא אותן, לבנות ומקופלות, בסודי סודות. כמו שאבא אומר "זה סוד שלאף אחד אסור לגלות" ואז הכנפיים היו משנות את צבען. כשהחדר חשוך זה קורה. כשהכנפיים שלה עליה, לבנות ורכות. כששחור מסביבה זה קורה. לחישה קלה "את ערה מתוקה שלי?" "לא" "יפייפיה" והגועל מזדחל במעלה רגלייה הדקות, סערת ברקים, מלאכים נופלים, מלאכים נחבטים, מלאכים מתים, הלילה, בחושך... בחדר השינה שלה... מלאכים מתים. "זה סוד שאסור לאף אחד לגלות" והכנפיים כבר אדומות וקרועות. היא מנסה לקרוע אותן לגמרי מגבה, היא מנסה לעקור אותן מכתפייה היא מנסה לגזור אותן בבכי. והוא כבר נעלם. היא מנסה להחזיר אליהן את הצבע הישן... אבל היא לא יכולה... התמימות אבדה... התמימות היא כבר לא נחלתה... התמימות היא זכות של מלאכים. והוא כבר ישן במיטה שלו, ליד אימה, חולם חלומות נעימים. אמא כבר תסדר את זה בבוקר... בינתיים היא עוצמת עיניים לחות ומותשת נופלת לשינה חסרת חלומות. ממאנת לשינה חסרת סיוטים. למגע ליטופים בבוקר היא מתעוררת, לדמעות מהפרצוף הקר של אימה שמפשיטה ממנה את הכנפיים בשתיקה ומנקה מהן את הצבע... "בוקר טוב מתוקה" נפלט בקושי מפיה של האם והדלת נטרקת כשהיא עוזבת את החדר בחדות. בשקט בשקט מאיה מזנקת מהמיטה. בשקט בשקט עושה מקום בארון בין כל הדברים שהיא אוהבת אך לא יכולה ללבוש יותר. בשקט בשקט היא מקפלת את הכנפיים ומהר דוחפת אותן פנימה עמוק ולמעלה בארון, הרי תמימות היא מעלה של מלאכים...
היו לה כנפיים, אדומות. לא תמיד, לא תמיד הן היו אדומות. בדרך כלל הן היו לבנות וחלקות, מקופלות בתוך הארון שלה למעלה, מאחורי קופסאות הנעליים שהיא אהבה והבגדים שהיא סירבה לזרוק, אפילו שלא עלו עליה כבר שנים. עמוק בארון איפה שאף אחד לא יוכל למצוא אותן, לבנות ומקופלות, בסודי סודות. כמו שאבא אומר "זה סוד שלאף אחד אסור לגלות" ואז הכנפיים היו משנות את צבען. כשהחדר חשוך זה קורה. כשהכנפיים שלה עליה, לבנות ורכות. כששחור מסביבה זה קורה. לחישה קלה "את ערה מתוקה שלי?" "לא" "יפייפיה" והגועל מזדחל במעלה רגלייה הדקות, סערת ברקים, מלאכים נופלים, מלאכים נחבטים, מלאכים מתים, הלילה, בחושך... בחדר השינה שלה... מלאכים מתים. "זה סוד שאסור לאף אחד לגלות" והכנפיים כבר אדומות וקרועות. היא מנסה לקרוע אותן לגמרי מגבה, היא מנסה לעקור אותן מכתפייה היא מנסה לגזור אותן בבכי. והוא כבר נעלם. היא מנסה להחזיר אליהן את הצבע הישן... אבל היא לא יכולה... התמימות אבדה... התמימות היא כבר לא נחלתה... התמימות היא זכות של מלאכים. והוא כבר ישן במיטה שלו, ליד אימה, חולם חלומות נעימים. אמא כבר תסדר את זה בבוקר... בינתיים היא עוצמת עיניים לחות ומותשת נופלת לשינה חסרת חלומות. ממאנת לשינה חסרת סיוטים. למגע ליטופים בבוקר היא מתעוררת, לדמעות מהפרצוף הקר של אימה שמפשיטה ממנה את הכנפיים בשתיקה ומנקה מהן את הצבע... "בוקר טוב מתוקה" נפלט בקושי מפיה של האם והדלת נטרקת כשהיא עוזבת את החדר בחדות. בשקט בשקט מאיה מזנקת מהמיטה. בשקט בשקט עושה מקום בארון בין כל הדברים שהיא אוהבת אך לא יכולה ללבוש יותר. בשקט בשקט היא מקפלת את הכנפיים ומהר דוחפת אותן פנימה עמוק ולמעלה בארון, הרי תמימות היא מעלה של מלאכים...
