אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
כנראה שאדון מזרחי
- פותח הנושא מוצארט
- פורסם בתאריך
../images/Emo41.gifועוד כמה עניינים...
תמונות מהזיגי אתמול. אם רק מאמינים, הכל יכול לקרות - מיומנו של שמוליק חכם... עוד שבת של כדורגל. האמנם? אולי לפחות על פניו. כמו כל שבת שכזו, מתעוררים יחד עם הפרפרים שמתרוצצים בבטן, והפעם עוד לקראת משחק בית ראשון. אחרי הסבי"ח (מצטער, לא מת על חמין) של שבת, מנסים לתפוס איזו תנומה קלה. הפרפרים לא נותנים לי להירדם, אז אני מסתפק בצפיה ב"קראטה קיד 2", ככה כדי להשכיח מראשי את המשחק. שיחות והתארגנויות של הרגע האחרון, ואז כרגיל - דוך לוסרמיל. 15:45, אני חונה ליד הקופות שעל יד שער 5. שומו שמיים, אלוהים אדירים - איזה שקט מזעזע! הקולות היחידים שמפיגים את דממת האלחוט באטמוספירת האצטדיון הם הצלילים המגיחים מהרכב המשטרתי החוסם את הכביש, כדי למנוע "לחץ" של מכוניות ואנשים. למה? מה הטעם? טוב, בעתיד הם כבר ילמדו. קצת קשה היה להימצא באווירה הקשה הזו, שאפילו ימיה השחורים של הליגה הלאומית היו יותר רועשים. קשה עוד יותר היה לשכנע אנשים להדיר רגליהם מהיכל הקודש של העיר ולנדוד יחד איתנו אל הזיגי. האמת? היה מיותר לנסות לשכנע. מי שכבר הגיע אל רחבת הקופות נראה נחוש מתמיד, כזומבי המהלך אל ייעודו - ויהא אשר יהא. נרקומנים אמיתיים. להאשים אותם? קשה. אבל למען האמת, היה מיותר - כי פשוט היה שומם. ברוב הזמן נותרתי מיותם מעש, כשאני מפתח שיחה עם הבחור היושב בקופות. "פחות מ-20", הוא משיב לסקרנותי לדעת את מספר הכרטיסים שנמכרו עד כה. וכשהאופטימיות שלי מרקיעה שחקים, הוא עוד מוסיף "גם אני אבוא אח"כ. גם אני". לזיגי. אז אחרי שאספנו את הנערים שבכל זאת הסכימו לתת צ'אנס לשינוי וסידרנו לכל אחד מהם טרמפ, הגיע גם תורי ליטול חלק בתהליך הגמילה. ליסוע אל אותו המקום הפופולארי ביותר בשבועיים האחרונים בפי התקשורת, כשהשמועה מספרת ששם אולי מחלקים זריקות חיסון למחלה חשוכת המרפא שנקראת הפועל ב"ש. רגע מוזר. מוזר מאוד. אני, שבמשך 7 השנים האחרונות הייתי נמשך לוסרמיל כסיכת מהדק זעירה אל מגנט ענק, מתרחק אט אט משער 5 ומתקרב לרכב. אני, שכשהייתי שומע את קריאות העידוד מכיוון היציעים, הייתי מוצא את עצמי מתחיל לרוץ בחוסר איפוק במורד ההרים אל כיוון האצטדיון וכמעט מתהפך, פתאום קולט את עצמי שובר את אותו כוח משיכה. עם תחילת הנסיעה וההתרחקות מהאצטדיון, הלב החל מפמפם לכיוון מוקד אחר, ממש בקצה העיר. בדרך אני מקבל איתות ברור לשפיותי, כשאני מבחין במכוניות אדומות נוספות שנוסעות בכיוון ההפוך לוסרמיל. והנה נכנסים לפאב. בתוך החשיכה, אני קולט את שער 5 שלנו מצטופף על כורסאות ונדבק אל המסך. הנה, הכל בסדר, אפשר להירגע עם ההתארגנות לפתיחת השידור, אני מוצא זמן לעימות סנוקר עם האח הגדול - הרי הבטחתי לו שאם יבוא, יזכה לקבל ממני בראש. המשחק על תואר "סלבאדור דאלי" במשפחת חכם מתחיל, ואני מופתע לגלות שאני מפגר בכמה כדורים. למה? נסו אתם להתרכז בכדור מטופש ובבאנדה מעיקה כשברקע ה-"אני אדום בלב בנשמה" מתחיל להדהד בקירות הפאב... אז אני בכל זאת מתגבר על הנדנודים מצד חיים המשורר ומצליח לפרק את השולחן במהירות. ככה שמרתי על התואר המשפחתי, הספקתי להגיע לשיר יחד עם כולם - וגם חסכתי לעצמי את תשלום המפסיד במשחק. מוזר היה לצפות במשחק הכל כך קרוב אלינו, כשהוא נראה כאילו נערך בעולם מקביל (כמות הצופים הלא נורמלית). מרגש היה לראות את כולם מתאספים ומקריבים את וסרמיל בעבור הזיגי, רק כדי לתת יד למאבק הכל כך הכרחי הזה למען הקבוצה. מצחיק היה לראות את חיים ואילן על כתפיים של 2 חבר'ה, מתלהבים מעוד שער של הפועל, כשהם כמעט מפרקים לאופיר (הבעלים) את המקום וגם מסתירים את הריפליי. בסיום המשחק, כשכל החבר'ה שעטו לכיוון האצטדיון לעוד הפגנה אחרונה בשבוע המפרך הזה, נזכרתי פתאום בסרט של הצהריים. נזכרתי במיאגי מתדרך את דניאל סאן, כשהוא לקראת שבירת 6 לוחות קרח: "אם רק מאמינים - הכל יכול לקרות". אז אני מאמין. ואתם? נראה אתכם בבלומפילד.
תמונות מהזיגי אתמול. אם רק מאמינים, הכל יכול לקרות - מיומנו של שמוליק חכם... עוד שבת של כדורגל. האמנם? אולי לפחות על פניו. כמו כל שבת שכזו, מתעוררים יחד עם הפרפרים שמתרוצצים בבטן, והפעם עוד לקראת משחק בית ראשון. אחרי הסבי"ח (מצטער, לא מת על חמין) של שבת, מנסים לתפוס איזו תנומה קלה. הפרפרים לא נותנים לי להירדם, אז אני מסתפק בצפיה ב"קראטה קיד 2", ככה כדי להשכיח מראשי את המשחק. שיחות והתארגנויות של הרגע האחרון, ואז כרגיל - דוך לוסרמיל. 15:45, אני חונה ליד הקופות שעל יד שער 5. שומו שמיים, אלוהים אדירים - איזה שקט מזעזע! הקולות היחידים שמפיגים את דממת האלחוט באטמוספירת האצטדיון הם הצלילים המגיחים מהרכב המשטרתי החוסם את הכביש, כדי למנוע "לחץ" של מכוניות ואנשים. למה? מה הטעם? טוב, בעתיד הם כבר ילמדו. קצת קשה היה להימצא באווירה הקשה הזו, שאפילו ימיה השחורים של הליגה הלאומית היו יותר רועשים. קשה עוד יותר היה לשכנע אנשים להדיר רגליהם מהיכל הקודש של העיר ולנדוד יחד איתנו אל הזיגי. האמת? היה מיותר לנסות לשכנע. מי שכבר הגיע אל רחבת הקופות נראה נחוש מתמיד, כזומבי המהלך אל ייעודו - ויהא אשר יהא. נרקומנים אמיתיים. להאשים אותם? קשה. אבל למען האמת, היה מיותר - כי פשוט היה שומם. ברוב הזמן נותרתי מיותם מעש, כשאני מפתח שיחה עם הבחור היושב בקופות. "פחות מ-20", הוא משיב לסקרנותי לדעת את מספר הכרטיסים שנמכרו עד כה. וכשהאופטימיות שלי מרקיעה שחקים, הוא עוד מוסיף "גם אני אבוא אח"כ. גם אני". לזיגי. אז אחרי שאספנו את הנערים שבכל זאת הסכימו לתת צ'אנס לשינוי וסידרנו לכל אחד מהם טרמפ, הגיע גם תורי ליטול חלק בתהליך הגמילה. ליסוע אל אותו המקום הפופולארי ביותר בשבועיים האחרונים בפי התקשורת, כשהשמועה מספרת ששם אולי מחלקים זריקות חיסון למחלה חשוכת המרפא שנקראת הפועל ב"ש. רגע מוזר. מוזר מאוד. אני, שבמשך 7 השנים האחרונות הייתי נמשך לוסרמיל כסיכת מהדק זעירה אל מגנט ענק, מתרחק אט אט משער 5 ומתקרב לרכב. אני, שכשהייתי שומע את קריאות העידוד מכיוון היציעים, הייתי מוצא את עצמי מתחיל לרוץ בחוסר איפוק במורד ההרים אל כיוון האצטדיון וכמעט מתהפך, פתאום קולט את עצמי שובר את אותו כוח משיכה. עם תחילת הנסיעה וההתרחקות מהאצטדיון, הלב החל מפמפם לכיוון מוקד אחר, ממש בקצה העיר. בדרך אני מקבל איתות ברור לשפיותי, כשאני מבחין במכוניות אדומות נוספות שנוסעות בכיוון ההפוך לוסרמיל. והנה נכנסים לפאב. בתוך החשיכה, אני קולט את שער 5 שלנו מצטופף על כורסאות ונדבק אל המסך. הנה, הכל בסדר, אפשר להירגע עם ההתארגנות לפתיחת השידור, אני מוצא זמן לעימות סנוקר עם האח הגדול - הרי הבטחתי לו שאם יבוא, יזכה לקבל ממני בראש. המשחק על תואר "סלבאדור דאלי" במשפחת חכם מתחיל, ואני מופתע לגלות שאני מפגר בכמה כדורים. למה? נסו אתם להתרכז בכדור מטופש ובבאנדה מעיקה כשברקע ה-"אני אדום בלב בנשמה" מתחיל להדהד בקירות הפאב... אז אני בכל זאת מתגבר על הנדנודים מצד חיים המשורר ומצליח לפרק את השולחן במהירות. ככה שמרתי על התואר המשפחתי, הספקתי להגיע לשיר יחד עם כולם - וגם חסכתי לעצמי את תשלום המפסיד במשחק. מוזר היה לצפות במשחק הכל כך קרוב אלינו, כשהוא נראה כאילו נערך בעולם מקביל (כמות הצופים הלא נורמלית). מרגש היה לראות את כולם מתאספים ומקריבים את וסרמיל בעבור הזיגי, רק כדי לתת יד למאבק הכל כך הכרחי הזה למען הקבוצה. מצחיק היה לראות את חיים ואילן על כתפיים של 2 חבר'ה, מתלהבים מעוד שער של הפועל, כשהם כמעט מפרקים לאופיר (הבעלים) את המקום וגם מסתירים את הריפליי. בסיום המשחק, כשכל החבר'ה שעטו לכיוון האצטדיון לעוד הפגנה אחרונה בשבוע המפרך הזה, נזכרתי פתאום בסרט של הצהריים. נזכרתי במיאגי מתדרך את דניאל סאן, כשהוא לקראת שבירת 6 לוחות קרח: "אם רק מאמינים - הכל יכול לקרות". אז אני מאמין. ואתם? נראה אתכם בבלומפילד.
RED OR DEAD BS
New member
זינו לא נותן למזרחי ואברג'יל לעזוב
ככה צריך, מצידי שישבו ביציע אבל לא ניתן להם להשתחרר כל כך מהר, צריך להתלונן בפני כל הועדות, אולי גם נשאיר אותם וגם נרוויח משו.
ככה צריך, מצידי שישבו ביציע אבל לא ניתן להם להשתחרר כל כך מהר, צריך להתלונן בפני כל הועדות, אולי גם נשאיר אותם וגם נרוויח משו.
RED OR DEAD BS
New member
איפה היית?
וסרמיל או זיגי?
וסרמיל או זיגי?
RED OR DEAD BS
New member
אחי זה לא בושה, קשה שלא ללכת
RED OR DEAD BS
New member
אחי זה בסדר שהם החליטו לא להגיע
אבל לעמוד מול השערים ולנסות לשכנע ולהסית את האוהדים לא להכנס לאיצטדיון ומציעים טרמפ לזיגי, זה כבר יותר מדי, שלא יערבו אותנו במחאה שלהם שהיא מוצדקת אבל מי שבא לראות משחק לא מעניין אותו כלום רק הסמל והקבוצה שלו.
אבל לעמוד מול השערים ולנסות לשכנע ולהסית את האוהדים לא להכנס לאיצטדיון ומציעים טרמפ לזיגי, זה כבר יותר מדי, שלא יערבו אותנו במחאה שלהם שהיא מוצדקת אבל מי שבא לראות משחק לא מעניין אותו כלום רק הסמל והקבוצה שלו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.