כנראה שמתחילה לעכל את האירוע הנוראי הזה..

[Eco12li]

כנראה שמתחילה לעכל את האירוע הנוראי הזה..

לקח שבוע אבל פתאום זה הכה בי כל האירוע הזה מרגע האשפוז ועד לרגע הלידה.
כבר יומיים שאני לא מפסיקה לקרוא מחקרים ומאמרים באינטרנט ולחפש את הסיבה למוות של העוברית שלי.
אני כל הזמן תוהה מה עשיתי לא בסדר שגרם לכך ומפחדת להימצא אשמה ומצד שני מאד רוצה סיבה ושזה לא קרה "סתם".
כל מחשבה, מילה, שיר, גורמים למחנק בגרון ולדמעות להציף ואני נותנת להן לזלוג על הלחי, התחושה אפילו נעימה במקצת..מנחמת לרגע..
הייתי חייבת לפרוק

 

[אמאלוסי]

יקרה, את לא אחראית לאסון שקרה. לא עשית שום דבר שיכול היה לגרום להפסקת דופק אצל עוברית. אנחנו נוטים לקחת אחראיות על כל דבר שקורה איתנו, אבל כאן בפירוש זה לא היה באחראיותך ובשליטתך.
אני מאמינה שבעוד כחודש וחצי רופא ישלח אותך לעשות בדיקות דם וכד' ובהתאם לזה ינוהל הריון הבא, כשיגיע.
את לא אחראית למה שקרה. פשוט דברים רעים קורים, לצערנו...

 

[secondtime82]

מבינה אותך

אני קולטת על עצמי שלוקח זמן עד שהאובדן מחלחל, קודם יש את החלק של ההתאוששות הפיזית, איזה שהוא הלם מכל הסערה ואז, עם הזמן, התובנה הזו שהיה הריון וכבר אין ... ואז העצב. אני מבינה את הנטייה לחפש אשמה, למצוא קצת שליטה בתוך חוסר האונים המוחלט הזה. אני מבינה שגם אם אגיד לך שאת לא אשמה, זה בא בניגוד למה שאת מרגישה, אז אני רק מקווה שעם הזמן (והקריאה והחיטוט האינסופי, גם זה מוכר) תוכלי לקבל את זה בעצמך. שולחת חיבוק גדול של נחמה והתחברות.