כעסים ועונשים

gils33

New member
כעסים ועונשים../images/Emo46.gif

בוקר טוב אני בטוח שאתם כמוני כועסים על ילדכם, איך אתם מגיבים? צעקות?עונשים? לא צועקים ולא מענישים אלא רק מסבירים. האם נוצרת בכם תחושת אשמה לאחר הכעס? איזה סוגי עונשים אתם נוהגים לתת אם בכלל? שיטת 1 2 3 . גש לחדר לחשוב וכוליי הנה חלק ממאמר שמדבר על הנושא : ילדים, כעסים והורים. כעס זה דבר מיותר כשזה בא לידי ביטוי במערכות יחסים עם ילדים. שאלתי את עצמי לאחרונה לגבי כעסים. מה מקורם? מהיכן הם נובעים? והאם הם מועילים? התשובה שהדהדה במוחי התקשרה להבנה עתיקה שמציינת שאדם אחראי לגורלו ויוצר את המציאות שבה הוא חי. ולכן כעס הוא לא יותר מאשר פער בין המציאות איך שהיא באמת, לעומת מערכת הציפיות שבנינו ביחס אליה. במילים אחרות ופשוטות יותר כעס הוא חוסר מודעות. בנוסף, אנו בני האדם נוטים להרגלים שחוזרים על עצמם, וכעסים או התפרצויות יכולים גם כן להפוך להרגל. דבר זה מאוד לא מומלץ בגלל שאחרי כעס שמלווה בהתפרצות הגוף נחלש, ובנוסף, ברוב המקרים נפתח תחושות של אשמה שלא מובילות לשום מקום. תהליך זה יכול לחזור על עצמו אין ספור פעמים ללא שליטה ולעכב אותנו מהתפתחות והשגת היעדים שהצבנו לעצמנו. חמור הדבר כשסינדרום זה בא לידי ביטוי עם ילדנו, כי אז ביכולתנו לעכב את התפתחותם.
 

amir_aikido

New member
משתדל לא לכעוס - גם כשאני מציג כעס

אני סבור שגבולות הם דבר חשוב, וחשוב לי ללמד את בנותי (הקטנות בגיל שנתיים +3) שיש גבולות, ולא הכל מותר. במסגרת זו אני לא מתבייש לאסור, לדבר אליהן באסרטיביות ואף "להציג כעס/עלבון וכו'". מבחינתי, זהו אחד הדברים שלמדתי מהמורה שלי לא"ל - כשאתה מחנך, אתה צריך להבהיר את צפיותיך באופן חד משמעי. אני מאוד משתדל שלא לכעוס, גם כשאני "מציג כעס/עלבון וכו'", לזכור שאני עושה זאת מתוך מטרה מסויימת. זוכר מקרה או שניים שבהם הילדות איתגרו אותי יתר על המידה - ניסיתי להציג כעס והצחוק שלהן מה"הצגה" הצליח להרגיז אותי. אני כן משתמש בספירה להרתעה - כי זה עובד. עונשים - אין אצלנו, אבל יש "תוצאות טבעיות", אם שוברים צעצוע - לא יתוקן מיידית, ריב על צעצוע שלא ימצא פתרון בפשרה (ואנו נציע) יגרום להעלמות הצעצוע לזמן קצר, השתוללות במקום מסוכן - תגרום להחזקת הילדה עד שתירגע ... אמיר
 

gils33

New member
מה קורה אחרי לילה ללא שינה

מה קורה אם הם ממרות את פיך בכל זאת כלומר לא מקשיבות למה שאתה אומר? אתה רוצה לומר שאינך מרים את קולך עליהן?
 

amir_aikido

New member
מרים קול - כן, צועק - לא

לפחות בגילן הנוכחי ובהתנהגות הנוכחית, הן "חינכו אותנו" שלצעוק עליהן לא עוזר. אם אני אצעק סתם "לא" -הן יתעלמו אם אני אצעק עליהן ש"הן לא מתנהגות יפה, ...." - הן יבואו להסתכל בעניין רב על ההצגה שאבא עושה: איזה פרצופים מוזרים :-O, אילו קולות
ובטח יגידו לי "זה מאוד מצחיק" או משהו דומה. מסר חינוכי, לא יצא מזה. אני עושה מאמץ ללמוד לא פחות מהן, בדיוק כמו שהן לומדות להתנהג בצורה תועלתנית בדרכי התגובה שלהן, גם אני לומד: - גיליתי שאין חזק מן ההרגל (בפעם הרביעית/חמישית/עשרים, כל דבר עובר הרבה יותר בקלות והן משתפות איתו פעולה), - גיליתי כי יתרון הכוח שביידי משמעותו שאם חייבים לעשות משהו (לצחצח שיניים / לשטוף פרצוף / לשתות תרופה) אני יכול להתגבר על ההתנגדות ולדאוג לו בכוח, כי הסכמה לא אקבל. ברוב המוחלט של המקרים, ההתנגדות תפחת עם הזמן (ראה נושא ההרגל) אמירה אסרטיבית והחלטית, בד"כ זוכה לתגובה חיובית. לפעמים קל לי יותר להפיק אמירה שכזו עם קול רם, אבל צעקה כבר אינה כזו. אמיר
 

gils33

New member
מעולה../images/Emo45.gif

כל הכבוד לך על יכולת הסבלנות והסובלנות.
 

schlomitsmile

Member
מנהל
תלוי... תלוי בסיטואציה, בילד ובהיסטוריה שלו, במצב הצבירה שלי ../images/Emo8.gif בודאי שעדיף לא באמת לכעוס, כי כעס במקרים כאלה מעיד בד"כ על סוג של חוסר-אונים. אבל אם נער בן 15 בפעם המאה נוהג בגסות באחיו הקטן, או אם ילד בן 7 לא שועה לבקשות בני הבית ולא חדל לקשקש ולקשקש- אז כן, לפעמים קופץ הפקק ואני צועקת. הסוד הגלוי לכל הוא, שילדים יודעים היטב איפה ה"כפתור" של ההורה, ולפעמים, לא תמיד באופן לגמרי מודע, לוחצים עליו ולא במקרה... זה לגמרי אנושי לכעוס. לא חושבת שאנחנו צריכים להרגיש רגשי אשמה על היותנו בני-אדם ../images/Emo13.gif כל עוד זה בגבולות הסביר כמובן, מבחינת התדירות והעוצמה. זה גם בכלל לא נורא, שהילד יווכח שגם ההורה כועס לפעמים, גם ההורה צועק, או בוכה, או מפחד או חווה ומבטא כלמיני רגשות שאין בהם דבש ופרפרים ורודים. וגם שיידע- בהתאם לגילו ויכולת ההכלה שלו- שגם לו יש אחריות על האוירה בבית.
 

gils33

New member
../images/Emo45.gif../images/Emo127.gifצודקת בהחלט

השאלה הגדולה היא - איך אנחנו יודעים אם אנחנו צועקים הרבה או מעט? האם אנחנו מגזימים? האם הילדים התרגלו? ומה עם העונשים?
 

schlomitsmile

Member
מנהל
אני מניחה שלרובנו יש מידה סבירה של מודעות עצמית ../images/Emo13.gif אפשר גם לקבל משובים מבן/בת הזוג וגם מהילדים עצמם (גם אם לא ישירות, מהתגובות שלהם, מכלמיני אמירות, איך שהם מחקים אותנו וכד'). עונש הוא לא מילה גסה בעיניי, אבל הוא לא צריך להתחבר לכעס, כי אז הוא מקבל טעם של נקמה. כשאנחנו עוברים על החוק, אנחנו מקבלים קנס/עונש. החוק או בא כחו לא כועסים עלינו. זה פועל יוצא וידוע מראש מהעברה על החוק. כשאני מענישה, הילד יודע מראש שיהיה עונש ומה הוא יהיה. זה דובר מראש שהתנהגות כזאת בלתי קבילה, הוסבר מדוע, והוזהר ששכרה יהיה עונש מסויים.
 
אני מחלק את זה למלחמות שכדאי לריב עליהם

למלחמות פרווה ולמלחמות שעדיף אולי לתת לילד לנצח בשביל הכייף שלו. המלחמות שכדאי לריב עליהם הם הקוים האדומים שלי כגון חשמל, כביש, נזקים בלתי הפיכים, סירוב להתעורר וללכת לגן וכו'. עליהם אתעקש באסרטיביות ללא כחל ושרק
לעומת זאת, יש מלחמות פרווה, כמו האם ללכת לישון עכשיו? האם להתרחץ? האם להסכים שיעשה כך או אחרת- דברים שתאכלס, אם תעצור ותחשוב - לא ממש ממש בדמך אם לא יעשו את זה ככה. יש מקום למו"מ- ברגע הראשון אתה אומר לא, ואז כשהוא מתעקש אתה יכול להתלבט רגע עם עצמך עד כמה זה באמת עקרוני לך, ולהחליט לגבי ההמשך- האם לוותר או לא. וזה בסדר גמור כן לעשות לפעמים מו"מ ולוותר, כל עוד אתה בסינכרון עם עצמך ושלא עד כדי כך חשוב לך ולא סתם נכנעת על כל דבר ויוצרת בעיה. ואז יש את המלחמות שלא אכפת לך להפסיד- שזה באמת באמת דברים שלא אכפת לך, ואתה מוותר בהם בכלל בלי למצמץ... בכדי לא ליצור משבר כשאין צורך... אני חושב שאצל רובנו יש בילבול גדול בין שלושת סוגי הגבולות, ולכן התיסכול והקושי.
 

gils33

New member
במלחמות פרווה האלו כמו שאתה אומר

דווקא צריכים להיות הכי אסרטיבייים שבעולם כי ברגע שיש פתח,הפתח הזה מתרחב ומתרחב עד שלבסוף נעלם. האם אתה מסכים שגבולות לא ברורים מבלבלים מאוד את הילד?
 
אני גדלתי בבית שתמיד אמרו "לא" עד שזה כבר

נהפך ללא יעיל, כי התעלמתי לחלוטין מזה ועשיתי כראות עיניי, או במילים אחרות מרדתי. קיצור, נראה לי שאם תסדר לעצמך מה חשוב ומה לא, מה אצלך "קו אדום" שעליו אין בכלל מה להתווכח, ומה סתם גבול שבעצם לא כזה דחוף לך, תפסיק להיכנס עם הילד לעימותים שאתה לא סגור על עצמך לגביהם, והוא ירויח מזה שקט נפשי. כי אם הוא חוטף קריזה כי אסור משהו- אם אתה לחלוטין בשקט נפשי ובלי התלבטות, אתה משדר "זה בסדר, אתה יכול לבכות ולהיות מתוסכל, בכל מקרה אני לא יכול לשנות את רוע הגזרה, אבל אני פה לתמוך"... ולא משדר התלבטות וכל מיני "אוי, אולי בכ"ז אני אתן לו קצת?", וככה הוא ירגיש יותר בטוח בעולם. ולעומת זאת, אם זה משהו שלא משנה לך כ"כ, פשוט תתן לו כשהוא טיפה מתעקש, ולא תצור משבר כשאין צורך... בנוסף, אני חושב שזה גם פקטור של גיל.
 

amir_aikido

New member
אם זה פרווה - שינצחו

מנקודת מבטי (והיא בפירוש קשורה לשלב של גיל שנתיים וקצת - גיל התבגרות ראשון, גילוי העצמי והרצון ...). אם זה פרווה עבורי - לא ישנה את איכות חיי משמעותית - הרי שיש אלמנט חינוכי בלתת להן לנצח בויכוח. שילמדו שהן יכולות להשפיע על החיים שלהן, שמותר להביע דעה נוגדת לסמכות ולא חייבים לחיות רק לפי הכתבות מלמעלה. אבל, אפילו בגילן הפעוט, אני מצפה להתנגדות מושכלת:
לא לשלול הכל - להציע את שהן רוצות, במקרה שלי: מיים מבקבוק ב' ולא מבקבוק א', אמא/אבא ולא אבא/אמא, מוצץ אחר,עוד סיפור / שיר לפני שהולכים לישון ...
לא בכי אלא דיבורים
הדרישות צריכות לשקף את שהן רוצות, ולא להכתיב לאחרים (כתאומות כ"א מהן מסוגלת להתעקש מה השניה תקבל שלא לדבר עלינו ההורים) אמיר
 

motior

Member
אני משתדל לא לכעוס ולא לצעוק

אבל לא פעם אני לא מצליח בכך...
לרוב אחרי שאני כועס יש לי תחושת אשמה ובד"כ אבקש סליחה מהילד על כך שצעקתי/כעסתי ואסביר ברוגע יחסי למה זה קרה. עונשים אנחנו לא נותנים הרבה. אם מגיעים לזה זה בד"כ X זמן בלי מחשב/טלויזיה - אצל הילדים שלנו זה נראה העונש המשמעותי ביותר
 

gils33

New member
השאלה הנשאלת

מדוע תחושת האשמה הזו? הרי הם הרגיזו אותנו ולפעמים גם בכוונה כדי לבדוק את הגבולות,אז מדוע אנו מרגישים תחושת אשם לאחר צעקה/עונש/מבט קשה? האם זה בגלל שאנו חושבים שהתגובה הייתה חמורה מידי למקרה? האם אלו תחושות אשם "הוריות"?
 

motior

Member
במקרה שלי

חלקית כי הבן שלי יודע מצוין לעשות פרצוף של נפגע ונעלב וחלקית כי אני יודע שאני לא רוצה שיצעקו עליי
 
למעלה