כעסים
אני הולכת לסדנא רוחנית של איזה רב.
הסדנא מאוד רוחנית, הוא נותן שם המון כלים.
השיעור הראשון היה על ביקורת עצמית. הוא ממש נתן כלים כיצד ניתן לשנות זאת, היה מרתק.
השיעוד השבוע היה על כעסים. נאמרו שם כמה דברים ממש מקסימים שאני רוצה לשתף אתכם:
בן אדם ע"י הכעס בורא מזיקים רוחניים שהם גדלים ככול שהכעס נשאר.
ביום שאני מתגבר על הכעס החיות נלקחת מהם.
הכעס הוא המזון שלהם.
כשאני כועס במקום לראות את הכוח האלוהי מאחוריי כול הדברים אני מתמקד באדם.
למחול זה לשחרר אותנו מאחיזה.
כשאני לא סולח זה אומר שיש משהו שעדיין קושר אותי לאותו מאורע מהעבר.
כשאני לא סולח אני לא משחרר אות אותו אדם ובזאת לא משחרר את עצמי.
כעסים: זכרונות שעדיין לא שחררתי בעצמי. פגיעויות פחדים...
השראה: היא ידיעה מהנשמה מהאינטואצייה, תפיסה מעבר למוגבלויות
ככול שאדם פועל מזכרון המציאות היומיומית שלו דחוסה לחוצה ואין מרחב.
ככול שהוא לומד לשחרר מזכרונות הוא פתוח להשראה אז הוא פנוי להווה-פנוי למה שקורה פה.
לפעמים אנשים באמת פגעו בנו ונורא קשה לשחרר.
כשאנחנו מסיימים יום יש תפילה שאומרת שהרי מוחל לכול מי שפגע בי.
אפשר להגיד את זה בנוסח שלנו,,, שאני מוחל וסולח לעצמי ולהם ומשחרר.
אנחנו לא תמיד מרגישים ישר שסלחנו, הפגיעה הרבה פעמים עדיין קיימת.
אז הוא אמר שלא צריך להילחם בזה,,, להתכוון לסליחה ולתת את הסכמת הלב לסליחה גם אם בפועל אני עדיין מרגיש כעס.
הכעס נובע מהאשמה את האחר שמה שקורה/קרה לנו.
האשמה חוסמת את ערוצי ההתקדמות.
ואילו אחריות זה פתיחת הערוצים הללו.
~ימימה אומרת שהאשמה היא החסימה הגדולה שיש לשחרר ממנה~
אני הולכת לסדנא רוחנית של איזה רב.
הסדנא מאוד רוחנית, הוא נותן שם המון כלים.
השיעור הראשון היה על ביקורת עצמית. הוא ממש נתן כלים כיצד ניתן לשנות זאת, היה מרתק.
השיעוד השבוע היה על כעסים. נאמרו שם כמה דברים ממש מקסימים שאני רוצה לשתף אתכם:
בן אדם ע"י הכעס בורא מזיקים רוחניים שהם גדלים ככול שהכעס נשאר.
ביום שאני מתגבר על הכעס החיות נלקחת מהם.
הכעס הוא המזון שלהם.
כשאני כועס במקום לראות את הכוח האלוהי מאחוריי כול הדברים אני מתמקד באדם.
למחול זה לשחרר אותנו מאחיזה.
כשאני לא סולח זה אומר שיש משהו שעדיין קושר אותי לאותו מאורע מהעבר.
כשאני לא סולח אני לא משחרר אות אותו אדם ובזאת לא משחרר את עצמי.
כעסים: זכרונות שעדיין לא שחררתי בעצמי. פגיעויות פחדים...
השראה: היא ידיעה מהנשמה מהאינטואצייה, תפיסה מעבר למוגבלויות
ככול שאדם פועל מזכרון המציאות היומיומית שלו דחוסה לחוצה ואין מרחב.
ככול שהוא לומד לשחרר מזכרונות הוא פתוח להשראה אז הוא פנוי להווה-פנוי למה שקורה פה.
לפעמים אנשים באמת פגעו בנו ונורא קשה לשחרר.
כשאנחנו מסיימים יום יש תפילה שאומרת שהרי מוחל לכול מי שפגע בי.
אפשר להגיד את זה בנוסח שלנו,,, שאני מוחל וסולח לעצמי ולהם ומשחרר.
אנחנו לא תמיד מרגישים ישר שסלחנו, הפגיעה הרבה פעמים עדיין קיימת.
אז הוא אמר שלא צריך להילחם בזה,,, להתכוון לסליחה ולתת את הסכמת הלב לסליחה גם אם בפועל אני עדיין מרגיש כעס.
הכעס נובע מהאשמה את האחר שמה שקורה/קרה לנו.
האשמה חוסמת את ערוצי ההתקדמות.
ואילו אחריות זה פתיחת הערוצים הללו.
~ימימה אומרת שהאשמה היא החסימה הגדולה שיש לשחרר ממנה~
