עוד יוסף פנדריך
Member
כפיה דתית בדיני חוזים
כדי שהסכם יהיה מחייב נדרשת בין היתר כוונה של הצדדים להתחייב. זאת דרישה בסיסית בדין האנגלי והיא הגיונית על פניה. לא ניתן לדרוש אכיפת חוזה בבית משפט אם הצדדים לא התכוונו להתחייב על פי החוזה.
איך מתמודד עם זה החוק הישראלי? בחוק החוזים (חלק כללי) נקבע-
1. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה.
2. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור.
3. (א) המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע, ובלבד שהודעת החזרה נמסרה לניצע לפני שנתן הודעת קיבול.
(ב) קבע המציע שהצעתו היא ללא חזרה, או שקבע מועד לקיבולה, אין הוא רשאי לחזור בו ממנה לאחר שנמסרה לניצע.
4,,,,,,,,,,,,
5. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה."
המקבילה בחוק החוזים לכוונה להתחייב היא "גמירת דעת". זהו מונח שלקוח מהדין העברי ומשמעותו אינה ברורה לציבור. גם במילון ספיר לא ידעו להסביר אותו. הביטוי מופיע בהקשר של דיני חוזים אבל לא כביטוי בפני עצמו. במילון מופיעה המילה האנגלית decision". הווה אומר שגמירת דעת היא החלטה.
פירוש מילולי של החוק הינו אם כך, שכדי שיתקיים חוזה עליו להעיד על החלטת הצדדים להתקשר בחוזה (ישנו תנאי נוסף שאינו לעניננו).
מדובר בניסוח מאוד מאוד מעורפל.
נדרשה פסיקה של ביהמ"ש העליון כדי להסביר את החוק. בפרשת זנדבנק נגד דנציגר נקבע שגמירת דעת בחוק החוזים היא כוונה להתקשר בהסכם מחייב. סוף סוף הגענו להגדרה מקובלת ולהבנה מהו הסכם.
השאלה היא למה היה צורך בפסיקה כדי להבין את החוק. חוק פונה לציבור וצריך לדבר אליו בשפתו. הסיבה לעמימות היא הרצון להכניס את המשפט העברי בכוח לחוקי המדינה. הפסיקה קבעה שפירושו של חוק החוזים לא ייעשה לפי הדין העברי אך הניסיון נעשה.
מדובר בחוק עמום שהוא תולדה של כפיה דתית. ראוי שהביטוי "גמירת דעת" שאיננו שגור בפי הבריות יוחלף ל"כוונה להתחייב", "כוונה ליצור יחסים מחייבים" וכיו"ב.
כדי שהסכם יהיה מחייב נדרשת בין היתר כוונה של הצדדים להתחייב. זאת דרישה בסיסית בדין האנגלי והיא הגיונית על פניה. לא ניתן לדרוש אכיפת חוזה בבית משפט אם הצדדים לא התכוונו להתחייב על פי החוזה.
איך מתמודד עם זה החוק הישראלי? בחוק החוזים (חלק כללי) נקבע-
1. חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה.
2. פנייתו של אדם לחברו היא בגדר הצעה, אם היא מעידה על גמירת דעתו של המציע להתקשר עם הניצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בקיבול ההצעה; הפניה יכול שתהיה לציבור.
3. (א) המציע רשאי לחזור בו מן ההצעה בהודעה לניצע, ובלבד שהודעת החזרה נמסרה לניצע לפני שנתן הודעת קיבול.
(ב) קבע המציע שהצעתו היא ללא חזרה, או שקבע מועד לקיבולה, אין הוא רשאי לחזור בו ממנה לאחר שנמסרה לניצע.
4,,,,,,,,,,,,
5. הקיבול יהיה בהודעת הניצע שנמסרה למציע ומעידה על גמירת דעתו של הניצע להתקשר עם המציע בחוזה לפי ההצעה."
המקבילה בחוק החוזים לכוונה להתחייב היא "גמירת דעת". זהו מונח שלקוח מהדין העברי ומשמעותו אינה ברורה לציבור. גם במילון ספיר לא ידעו להסביר אותו. הביטוי מופיע בהקשר של דיני חוזים אבל לא כביטוי בפני עצמו. במילון מופיעה המילה האנגלית decision". הווה אומר שגמירת דעת היא החלטה.
פירוש מילולי של החוק הינו אם כך, שכדי שיתקיים חוזה עליו להעיד על החלטת הצדדים להתקשר בחוזה (ישנו תנאי נוסף שאינו לעניננו).
מדובר בניסוח מאוד מאוד מעורפל.
נדרשה פסיקה של ביהמ"ש העליון כדי להסביר את החוק. בפרשת זנדבנק נגד דנציגר נקבע שגמירת דעת בחוק החוזים היא כוונה להתקשר בהסכם מחייב. סוף סוף הגענו להגדרה מקובלת ולהבנה מהו הסכם.
השאלה היא למה היה צורך בפסיקה כדי להבין את החוק. חוק פונה לציבור וצריך לדבר אליו בשפתו. הסיבה לעמימות היא הרצון להכניס את המשפט העברי בכוח לחוקי המדינה. הפסיקה קבעה שפירושו של חוק החוזים לא ייעשה לפי הדין העברי אך הניסיון נעשה.
מדובר בחוק עמום שהוא תולדה של כפיה דתית. ראוי שהביטוי "גמירת דעת" שאיננו שגור בפי הבריות יוחלף ל"כוונה להתחייב", "כוונה ליצור יחסים מחייבים" וכיו"ב.
