אפונה ירוקה חמודה
New member
כפר שמריהו במלחמת השחרור
ב-29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בלילה שבו התקיימה ההצבעה באו"ם היו כל תושבי כפר שמריהו מרותקים למקלטי הרדיו שלהם. לאחר חצות הלילה, כשנודעו תוצאות ההצבעה - שני שלישים מחברות האו"ם הצביעו בעד החלוקה והקמתה של מדינה ליהודים בארץ-ישראל - יצא הרב חנוך פישמן, רבה של הרצליה ב, בעגלה רתומה לסוס, עבר ברחובות ותקע בשופר, וזכה לתשואות רמות.
דורה פרידמן זכרה היטב את המעמד ההיסטורי הזה, וכך סיפרה: ההתרגשות והשמחה נמשכו כל הלילה ונשפכו ליום המחרת. אני נסעתי להרצליה, שרחובותיה המו אנשים שבירכו זה את זה, גם את מי שלא הכירו. באוטובוס שהחזיר אותי לכפר שמריהו פגשתי את המוח'תאר של אל-חראם, שבירך אותי ב"מזל טוב". מאחר שלא ידעתי ערבית והוא לא ידע גרמנית, לא נקשרה שיחה בינינו. באותו אוטובוס נסעה גם רות שיינהולץ, והמוח'תאר קם ממקומו כדי ללחוץ את ידה בחום ולברך אותה לרגל המאורע ההיסטורי.
ואולם לא עברו שבועות מספר ותושבי כפר שמריהו ראו את תושבי אל-חראם עוברים על פני הכפר במשאיות ובעגלות עמוסות. "היו שנפנפו אלינו בידיהם לשלום," סיפרה אחת ממייסדות כפר שמריהו. "לא הבנו את משמעות הדבר. הם פשוט קמו ועזבו את כפרם. הסיבה: רוחות המלחמה שכבר החלו פוקדות את הארץ." "שבועות מספר לפני כן התקיימה "סעודת שלום" אצל ראש הוועד של כפר שמריהו, בהשתתפות נכבדי הערבים," סיפרה רות שיינהולץ. "האווירה הייתה ידידותית. אך מתברר שתושבי אל-חראם לא היו אדונים לגורלם והם נצטוו על ידי מנהיגיהם לפנות את כפרם עד יעבור זעם."
"אני זוכרת את הבוקר שבו עמדנו על הגבעה בכפר וראינו את ערביי אל-חראם נוטשים את כפרם," סיפרה חנה מנדלסון. "בזו אחר זו באו משאיות לכפר הערבי ומבעד למשקפת ראו תושבי כפר שמריהו אנשים, חפצים ובעלי-חיים מועמסים עליהן. נטישת הכפר הערבי עשתה בנו רושם עמוק ומילאה אותנו הרגשה כבדה." היהודים קיבלו את החלוקה, אף כי זו נתנה לערבים את מערב הגליל, מעכו צפונה, כולל יישובים יהודיים כמו נהריה, שבי ציון, קיבוץ יחיעם ועוד; את עיר האבות חברון; חלק מן הנגב; את ודי ערה (נחל עירון); וירושלים הוכרזה עיר בין-לאומית. הערבים דחו את תכנית החלוקה על הסף ופתחו מיד במלחמה כדי למנוע את הקמתה של המדינה היהודית.
כפר שמריהו שכן בעורף, אבל תושביו התנדבו לשמור על הגבול המזרחי של המדינה-בדרך. אחר-כך התגייסו הגברים והבנים שמלאו להם שמונה-עשרה לשורות צה"ל, כשזה הוקם לאחר שהוכרזה מדינת ישראל באמצע מאי 1948, והנשים והילדים היו אפוא לנושאים העיקריים בעול החזקת המשקים.
"ארגנו לנו השתלמות בת שבועיים, ארבע שעות בכל יום,"סיפרה דורה פרידמן. "גילינו הממוצע היה אז שלושים וחמש. למדנו לירות ברובה, לזרוק רימון יד, לזחול ולהתגנב. טוב שלא נדרשנו מעולם ליישם את התורה הזאת..." אבל טוב שדורה ונשי הכפר האחרות קנו ביטחון עצמי בנושאי שמירה והגנה, משום שלא אחת היו נותרות לבדן ביישוב. גם הגברים שהיו קשישים מכדי לשרת בצה"ל, עסקו בשמירה מחוץ לגבולות היישוב.
במלחמה זו נפגעו אחדים מאנשי כפר שמריהו. הנופלים מונצחים בפרק "לזכרם" .
ב-29 בנובמבר 1947 החליטה העצרת הכללית של ארגון האומות המאוחדות על חלוקתה של ארץ-ישראל למדינה יהודית ולמדינה ערבית. בלילה שבו התקיימה ההצבעה באו"ם היו כל תושבי כפר שמריהו מרותקים למקלטי הרדיו שלהם. לאחר חצות הלילה, כשנודעו תוצאות ההצבעה - שני שלישים מחברות האו"ם הצביעו בעד החלוקה והקמתה של מדינה ליהודים בארץ-ישראל - יצא הרב חנוך פישמן, רבה של הרצליה ב, בעגלה רתומה לסוס, עבר ברחובות ותקע בשופר, וזכה לתשואות רמות.
דורה פרידמן זכרה היטב את המעמד ההיסטורי הזה, וכך סיפרה: ההתרגשות והשמחה נמשכו כל הלילה ונשפכו ליום המחרת. אני נסעתי להרצליה, שרחובותיה המו אנשים שבירכו זה את זה, גם את מי שלא הכירו. באוטובוס שהחזיר אותי לכפר שמריהו פגשתי את המוח'תאר של אל-חראם, שבירך אותי ב"מזל טוב". מאחר שלא ידעתי ערבית והוא לא ידע גרמנית, לא נקשרה שיחה בינינו. באותו אוטובוס נסעה גם רות שיינהולץ, והמוח'תאר קם ממקומו כדי ללחוץ את ידה בחום ולברך אותה לרגל המאורע ההיסטורי.
ואולם לא עברו שבועות מספר ותושבי כפר שמריהו ראו את תושבי אל-חראם עוברים על פני הכפר במשאיות ובעגלות עמוסות. "היו שנפנפו אלינו בידיהם לשלום," סיפרה אחת ממייסדות כפר שמריהו. "לא הבנו את משמעות הדבר. הם פשוט קמו ועזבו את כפרם. הסיבה: רוחות המלחמה שכבר החלו פוקדות את הארץ." "שבועות מספר לפני כן התקיימה "סעודת שלום" אצל ראש הוועד של כפר שמריהו, בהשתתפות נכבדי הערבים," סיפרה רות שיינהולץ. "האווירה הייתה ידידותית. אך מתברר שתושבי אל-חראם לא היו אדונים לגורלם והם נצטוו על ידי מנהיגיהם לפנות את כפרם עד יעבור זעם."
"אני זוכרת את הבוקר שבו עמדנו על הגבעה בכפר וראינו את ערביי אל-חראם נוטשים את כפרם," סיפרה חנה מנדלסון. "בזו אחר זו באו משאיות לכפר הערבי ומבעד למשקפת ראו תושבי כפר שמריהו אנשים, חפצים ובעלי-חיים מועמסים עליהן. נטישת הכפר הערבי עשתה בנו רושם עמוק ומילאה אותנו הרגשה כבדה." היהודים קיבלו את החלוקה, אף כי זו נתנה לערבים את מערב הגליל, מעכו צפונה, כולל יישובים יהודיים כמו נהריה, שבי ציון, קיבוץ יחיעם ועוד; את עיר האבות חברון; חלק מן הנגב; את ודי ערה (נחל עירון); וירושלים הוכרזה עיר בין-לאומית. הערבים דחו את תכנית החלוקה על הסף ופתחו מיד במלחמה כדי למנוע את הקמתה של המדינה היהודית.
כפר שמריהו שכן בעורף, אבל תושביו התנדבו לשמור על הגבול המזרחי של המדינה-בדרך. אחר-כך התגייסו הגברים והבנים שמלאו להם שמונה-עשרה לשורות צה"ל, כשזה הוקם לאחר שהוכרזה מדינת ישראל באמצע מאי 1948, והנשים והילדים היו אפוא לנושאים העיקריים בעול החזקת המשקים.
"ארגנו לנו השתלמות בת שבועיים, ארבע שעות בכל יום,"סיפרה דורה פרידמן. "גילינו הממוצע היה אז שלושים וחמש. למדנו לירות ברובה, לזרוק רימון יד, לזחול ולהתגנב. טוב שלא נדרשנו מעולם ליישם את התורה הזאת..." אבל טוב שדורה ונשי הכפר האחרות קנו ביטחון עצמי בנושאי שמירה והגנה, משום שלא אחת היו נותרות לבדן ביישוב. גם הגברים שהיו קשישים מכדי לשרת בצה"ל, עסקו בשמירה מחוץ לגבולות היישוב.
במלחמה זו נפגעו אחדים מאנשי כפר שמריהו. הנופלים מונצחים בפרק "לזכרם" .