כרונוס אומגה. (סיפור לתחרות)
"כרונוס-אומגה הולך להתנגש בצדק." – לא הצלחתי לפענח אם ד"ר רובינשטיין היה מאושר או עצוב. לקול שלו היה צליל מוזר. אני בספק אם הוא ידע בעצמו. כרונוס-אומגה הוא בסך-הכל מטאור. קצת גדול, אפילו מאוד. בהתחלה אפילו חשבו שהוא אחד הירחים של צדק. "זה סוף העולם?" שאלה אותי יעל כשחזרתי הביתה. "לא." עניתי בקרירות. היא הביטה בי בעיניה הגדולות והיפות ושאלה: "אז מה זה משנה?". היה לי קשה מאוד להסביר לה שגם אני לא הבנתי עד הסוף. הסימולציה של המחשב הראתה זאת, וד"ר רובינשטיין אמר שזה לא מפתיע אותו. ואני רק הינהנתי, לא רציתי להבין. באותו יום שישי, ארבעה ימים אחרי שיחת הטלפון, כל הערוצים הראו את צדק. מלבד, אולי, ערוץ הילדים, שעדיין ניסה להסביר במילים פשוטות מה הולך לקרות, אבל גם שם הופיעה אותה תמונה כל הזמן. הנה צדק, כוכב גדול ומפוספס בכתום ובלבן. רציתי להסביר ליעל שזה בגלל האטמוספירה, אבל היא אמרה שהיא מנסה להקשיב, ושאין לה זמן. עכשיו יהיה אפילו פחות. הנה תמונה שלו מקרוב. הנה כרונוס-אומגה. ראינו אותו מתקרב, ראינו את הרגע שלפני הפגיעה. הזעזוע היה חזק מדי והלוויינים לא עמדו בזה. לקח להם כשלוש דקות כדי לעבור לתמונות מהטלסקופ, שלוו ברקע בהסברי שדרן. הוא אמר שכדור-הארץ מאיץ כעת, וסיפר שהוא יחוג סביב השמש וסביב עצמו במהירות כפולה, וכך גם הירח. יעל צחקה, ואמרה שחבל – היא רצתה לראות את הצד החשוך שלו. זה נראה אז די משעשע. הקריין אמר שבעוד יומיים כדור-הארץ יגיע למהירות המקסימלית שלו ויתייצב. בילינו שלוש שעות בישיבה מול המסך ובהייה בכוכב מכוסה-האבק. שעה אחת מהשלוש לוותה בשיחה עם ד"ר רובינשטיין. אחר-כך הרעב החל להציק, ונמאס לנו לצפות בטלוויזיה. היה רגע בו חשבתי שהרגשתי משהו שונה. נעצרתי לרגע, אבל התחושה נעלמה. ישבתי מעט מול המחשב, אבל היה יותר מדי עומס על האתרים. לבסוף התעייפתי והלכתי לישון. המיטה נותרה רכה כתמיד, והנשימות של יעל לצידי עדיין מרגיעות. לקחתי כדור שינה וצנחתי אל חלומותיי. אני זוכר שהיה לי חלום על כדור-הארץ, אבל אני תמיד חולם על כוכבים. התעוררתי לפני השעון המעורר. זה היה מוזר, כי השעון הביולוגי שלי די צולע. לקח לי חצי-שעה להבין שכבר בהיר מדי בשביל שש בבוקר. מסתבר שהשעונים עדיין לא עובדים פי-שניים מהר יותר. זו היתה הפעם הראשונה שאיחרתי לעבודה, אבל יעל אמרה שיש לי תירוץ מספיק טוב. בעבודה כולם הגיעו בשעות שונות, מאלו שהגיעו בכלל. לקראת שמונה בערב ראינו בטלסקופ את מקום הפגיעה. הכל היה מטושטש מאוד. ענן האבק התפוגג בקושי, אבל ד"ר רובינשטיין הצביע על הנקודות והסביר על זרמי האוויר. הפעם הייתי בטוח שד"ר רובינשטיין היה מאושר. חזרתי הביתה עייף פחות, ועם התחושה הקבועה שלא הספקתי לעשות היום דבר. זה מפני שאיחרתי ומפני שהערב מגיע פי-שניים מהר יותר. כשאמרתי את זה ליעל היא אמרה שאני טועה. **** הזמן עבר. כבר ביצענו שישה סיבובים סביב השמש. זה אומר שש שנים, או שלוש. אמרו ברדיו שש, ולזה כבר התרגלנו. "עכשיו יש לי יום הולדת פעמים בשנה." אמרה לי יעל כששתינו קפה בבוקר. המערכת שלי כבר הסתגלה לזמני השינה השונים. לחקלאים היה יותר קשה בגלל שינוים במזג האוויר ובשעות האור והיבולים היו הרבה פחות טובים. לכן האוכל היה פחות איכותי, ובכלל היה פחות מימנו. עליי זה לא השפיע במיוחד. כנראה שמספר הילדים הרעבים באפריקה גדל. אבל כמעט לאף אחד לא אכפת מהם. למרות שיש כל-כך הרבה אנשים שאומרים שלהם דווקא כן. יותר השפיעה עלי התחושה שהזמן נוזל לי בין האצבעות. יעל אמרה שאלה שטויות ושאני בכלל לא צריך לחשוב על זה. אני מסכים. היו די הרבה אנשים שלא חשבו כמוני. השירות הפסיכולוגי לא עמד בעומס. חילקו חוברות של "איך להתמודד" וכדורי הרגעה. שמרתי לי כמה למזכרת – משהו נחמד להראות לדורים הבאים. היו אנשים שהתאבדו וכתבו במכתבי-הפרידה שהם לא מסוגלים להתמודד עם זה. אני די בטוח שגם אם כרונוס-אומגה לא היה פוגע בצדק הם היו מוצאים סיבה להתאבד. מישהי כתבה ספר בשם "צדק" ובו היא הסבירה מה קרה ומה קורה במילים פשוטות. יעל הפסיקה בפרק השני ואמרה שאין לכותבת מושג על מה היא מדברת. אני דילגתי מיד לפרק על ההשפעה הפסיכולוגית. היא אמרה שעכשיו, כשהימים קצרים יותר אנחנו מנצלים אותם יותר טוב. כנראה שהדבר היחיד שהיא מבינה זה פסיכולוגיה, כי היא הצליחה לתאר די טוב מה שהרגשתי. **** כולם כבר שכחו מהעניין. עברו עשרים שנה (או עשר, זה עדיין קצת מבלבל) מאז ההתנגשות. חודש מאז שיצאתי לפנסיה. ארבעה ימים מאז שאמרו לי שאני חולה. היה לזה שם ארוך בלטינית, הרופאה לא ממש הצליחה לבטא אותו. זו הפעם הראשונה שהיא נתקלת במקרה כזה. היא נתנה לי מזרק קטן ואמרה לי להשתמש בו פעם בשעה או כשארגיש חלש מאוד. זה כאב, ולא הייתי רגיל לישון עם אינפוזיה. יעל ניסתה לעזור בכל דרך, אבל אני פשוט שקעתי לתוך דיכאון ארוך. המשבר הגיע כשהרופאה אמרה שיש לי חצי-שנה לחיות. יצאתי החוצה, והתמוטטתי. שבוע לאחר מכן חזרתי ליהנות מהחיים. גם ככה הימים קצרים, צריך לנצל כל רגע, כל שניה. חמישה חודשים לאחר-מכן יעל ישבה ליד המיטה שלי. "יכול היה להיות לי יותר זמן: פי-שניים!" צעקתי בתסכול. "כמה לא הספקתי!". היא חייכה מעין חיוך עצוב ואמרה "לא". "איך לא?" שאלתי, מבולבל. "לא." שתקתי. היא הביטה בי. "שום דבר לא השתנה." "על מה את מדברת?". היא חשבה לכמה שניות, מנסה לנסח הסבר. "בכל מקרה יש 365 ימים ו-12 חודשים בשנה, ואותו מספר ימים בחודש." "אבל הם קצרים יותר." "קצרים יותר יחסית למה? הכל פי-שניים קצר יותר." "יחסית למה שהיה קודם." "מה זה משנה מה היה קודם? אם לא היו אומרים לך שכרונוס-אומגה פגע בצדק, באמת היית חש בשינוי?" הנשימה כבדהּ לפתע. "כן! אין לי די זמן. הוא בורח ממני." היא חייכה אליי חיוך שונה הפעם. "ואתה באמת חושב שזה קשור?". התחושה הזו, כשהלב נעצר, היא מדהימה. אבל היא לא משתווה להבנה הרגעית שאין כלל זמן.
"כרונוס-אומגה הולך להתנגש בצדק." – לא הצלחתי לפענח אם ד"ר רובינשטיין היה מאושר או עצוב. לקול שלו היה צליל מוזר. אני בספק אם הוא ידע בעצמו. כרונוס-אומגה הוא בסך-הכל מטאור. קצת גדול, אפילו מאוד. בהתחלה אפילו חשבו שהוא אחד הירחים של צדק. "זה סוף העולם?" שאלה אותי יעל כשחזרתי הביתה. "לא." עניתי בקרירות. היא הביטה בי בעיניה הגדולות והיפות ושאלה: "אז מה זה משנה?". היה לי קשה מאוד להסביר לה שגם אני לא הבנתי עד הסוף. הסימולציה של המחשב הראתה זאת, וד"ר רובינשטיין אמר שזה לא מפתיע אותו. ואני רק הינהנתי, לא רציתי להבין. באותו יום שישי, ארבעה ימים אחרי שיחת הטלפון, כל הערוצים הראו את צדק. מלבד, אולי, ערוץ הילדים, שעדיין ניסה להסביר במילים פשוטות מה הולך לקרות, אבל גם שם הופיעה אותה תמונה כל הזמן. הנה צדק, כוכב גדול ומפוספס בכתום ובלבן. רציתי להסביר ליעל שזה בגלל האטמוספירה, אבל היא אמרה שהיא מנסה להקשיב, ושאין לה זמן. עכשיו יהיה אפילו פחות. הנה תמונה שלו מקרוב. הנה כרונוס-אומגה. ראינו אותו מתקרב, ראינו את הרגע שלפני הפגיעה. הזעזוע היה חזק מדי והלוויינים לא עמדו בזה. לקח להם כשלוש דקות כדי לעבור לתמונות מהטלסקופ, שלוו ברקע בהסברי שדרן. הוא אמר שכדור-הארץ מאיץ כעת, וסיפר שהוא יחוג סביב השמש וסביב עצמו במהירות כפולה, וכך גם הירח. יעל צחקה, ואמרה שחבל – היא רצתה לראות את הצד החשוך שלו. זה נראה אז די משעשע. הקריין אמר שבעוד יומיים כדור-הארץ יגיע למהירות המקסימלית שלו ויתייצב. בילינו שלוש שעות בישיבה מול המסך ובהייה בכוכב מכוסה-האבק. שעה אחת מהשלוש לוותה בשיחה עם ד"ר רובינשטיין. אחר-כך הרעב החל להציק, ונמאס לנו לצפות בטלוויזיה. היה רגע בו חשבתי שהרגשתי משהו שונה. נעצרתי לרגע, אבל התחושה נעלמה. ישבתי מעט מול המחשב, אבל היה יותר מדי עומס על האתרים. לבסוף התעייפתי והלכתי לישון. המיטה נותרה רכה כתמיד, והנשימות של יעל לצידי עדיין מרגיעות. לקחתי כדור שינה וצנחתי אל חלומותיי. אני זוכר שהיה לי חלום על כדור-הארץ, אבל אני תמיד חולם על כוכבים. התעוררתי לפני השעון המעורר. זה היה מוזר, כי השעון הביולוגי שלי די צולע. לקח לי חצי-שעה להבין שכבר בהיר מדי בשביל שש בבוקר. מסתבר שהשעונים עדיין לא עובדים פי-שניים מהר יותר. זו היתה הפעם הראשונה שאיחרתי לעבודה, אבל יעל אמרה שיש לי תירוץ מספיק טוב. בעבודה כולם הגיעו בשעות שונות, מאלו שהגיעו בכלל. לקראת שמונה בערב ראינו בטלסקופ את מקום הפגיעה. הכל היה מטושטש מאוד. ענן האבק התפוגג בקושי, אבל ד"ר רובינשטיין הצביע על הנקודות והסביר על זרמי האוויר. הפעם הייתי בטוח שד"ר רובינשטיין היה מאושר. חזרתי הביתה עייף פחות, ועם התחושה הקבועה שלא הספקתי לעשות היום דבר. זה מפני שאיחרתי ומפני שהערב מגיע פי-שניים מהר יותר. כשאמרתי את זה ליעל היא אמרה שאני טועה. **** הזמן עבר. כבר ביצענו שישה סיבובים סביב השמש. זה אומר שש שנים, או שלוש. אמרו ברדיו שש, ולזה כבר התרגלנו. "עכשיו יש לי יום הולדת פעמים בשנה." אמרה לי יעל כששתינו קפה בבוקר. המערכת שלי כבר הסתגלה לזמני השינה השונים. לחקלאים היה יותר קשה בגלל שינוים במזג האוויר ובשעות האור והיבולים היו הרבה פחות טובים. לכן האוכל היה פחות איכותי, ובכלל היה פחות מימנו. עליי זה לא השפיע במיוחד. כנראה שמספר הילדים הרעבים באפריקה גדל. אבל כמעט לאף אחד לא אכפת מהם. למרות שיש כל-כך הרבה אנשים שאומרים שלהם דווקא כן. יותר השפיעה עלי התחושה שהזמן נוזל לי בין האצבעות. יעל אמרה שאלה שטויות ושאני בכלל לא צריך לחשוב על זה. אני מסכים. היו די הרבה אנשים שלא חשבו כמוני. השירות הפסיכולוגי לא עמד בעומס. חילקו חוברות של "איך להתמודד" וכדורי הרגעה. שמרתי לי כמה למזכרת – משהו נחמד להראות לדורים הבאים. היו אנשים שהתאבדו וכתבו במכתבי-הפרידה שהם לא מסוגלים להתמודד עם זה. אני די בטוח שגם אם כרונוס-אומגה לא היה פוגע בצדק הם היו מוצאים סיבה להתאבד. מישהי כתבה ספר בשם "צדק" ובו היא הסבירה מה קרה ומה קורה במילים פשוטות. יעל הפסיקה בפרק השני ואמרה שאין לכותבת מושג על מה היא מדברת. אני דילגתי מיד לפרק על ההשפעה הפסיכולוגית. היא אמרה שעכשיו, כשהימים קצרים יותר אנחנו מנצלים אותם יותר טוב. כנראה שהדבר היחיד שהיא מבינה זה פסיכולוגיה, כי היא הצליחה לתאר די טוב מה שהרגשתי. **** כולם כבר שכחו מהעניין. עברו עשרים שנה (או עשר, זה עדיין קצת מבלבל) מאז ההתנגשות. חודש מאז שיצאתי לפנסיה. ארבעה ימים מאז שאמרו לי שאני חולה. היה לזה שם ארוך בלטינית, הרופאה לא ממש הצליחה לבטא אותו. זו הפעם הראשונה שהיא נתקלת במקרה כזה. היא נתנה לי מזרק קטן ואמרה לי להשתמש בו פעם בשעה או כשארגיש חלש מאוד. זה כאב, ולא הייתי רגיל לישון עם אינפוזיה. יעל ניסתה לעזור בכל דרך, אבל אני פשוט שקעתי לתוך דיכאון ארוך. המשבר הגיע כשהרופאה אמרה שיש לי חצי-שנה לחיות. יצאתי החוצה, והתמוטטתי. שבוע לאחר מכן חזרתי ליהנות מהחיים. גם ככה הימים קצרים, צריך לנצל כל רגע, כל שניה. חמישה חודשים לאחר-מכן יעל ישבה ליד המיטה שלי. "יכול היה להיות לי יותר זמן: פי-שניים!" צעקתי בתסכול. "כמה לא הספקתי!". היא חייכה מעין חיוך עצוב ואמרה "לא". "איך לא?" שאלתי, מבולבל. "לא." שתקתי. היא הביטה בי. "שום דבר לא השתנה." "על מה את מדברת?". היא חשבה לכמה שניות, מנסה לנסח הסבר. "בכל מקרה יש 365 ימים ו-12 חודשים בשנה, ואותו מספר ימים בחודש." "אבל הם קצרים יותר." "קצרים יותר יחסית למה? הכל פי-שניים קצר יותר." "יחסית למה שהיה קודם." "מה זה משנה מה היה קודם? אם לא היו אומרים לך שכרונוס-אומגה פגע בצדק, באמת היית חש בשינוי?" הנשימה כבדהּ לפתע. "כן! אין לי די זמן. הוא בורח ממני." היא חייכה אליי חיוך שונה הפעם. "ואתה באמת חושב שזה קשור?". התחושה הזו, כשהלב נעצר, היא מדהימה. אבל היא לא משתווה להבנה הרגעית שאין כלל זמן.
