כשאהרון בשטח השמאלנים במתח
אבקש מכל מי שמוכן - להעתיק את ההודעה הזו לפורום "די לכיבוש" וגם פורום "מרצ" שבהם אני חסום. מהו היעד המדיני שמאחורי הפעולה הצבאית? זו השאלה שאנו שומעים השכם והערב מכל זב ומצורע שמאלני שפותח את הפה. החל מבורג, המשך ביוסי שריד, וכלה בעמי איילון (או משהו כזה). לו היתה זו שאלה מטומטמת - ניחא. אבל זו שאלה ניבזית. לא רק שאלה מטופשת, לא רק שאלה אווילית (כפי שמיד אוכיח) אלא שאלה ניבזית. שאלה שמסתירה מאחוריה אמת, אמת מרה מכוערת ועצובה. ובכן, מה מסתתר מאחורי השאלה התמימה, הלגיטימית והמצויינת לכאורה הזו? כמעט עשור שלם היתה הזדמנות ל"יעד מדיני". לא שעה, לא יום, לא שבוע, לא חודש, ואפילו לא שנה. שנים ארוכות של "יעדים מדיניים". רק יעדים מדיניים? שנים של שיחות שלום, קורבנות שלום, חדוות שלום, שירי שלום, דיבורי שלום, ברבורי שלום . . . שנים ארוכות של יעדים מדיניים. והנה עתה, בסה"כ עבר יום או יומיים ללא מטרה מדינית. עכשיו מלחמה. מלחמה טהורה. מלחמה שמטרתה להגן על ילדינו, להגן על עצמנו, למגר את תשתית הטרור. מטרה צבאית בלבד. שום מטרה מדינית. (נניח, לצורך הדיון, שאכן באמת אין שום יעד מדיני). יומיים ללא יעד מדיני. יעד צבאי טהור. מה קרה? איזה אסון קרה אם יום, יומיים, שבוע שבועיים, נשים בצד את הבייבי של השמאלנים היקרים שלנו - את מה שפעם קראו לו "תהליך השלום" ועכשיו פתאום קוראים לו "יעד מדיני". (חשבתם שהצלחתם לבלבל אותנו עם הביטויים שלכם? לא אותי). יום יומיים, שבוע שבועיים, חודש אפילו של יעדים צבאיים טהורים בלבד. יעדים מדיניים - אפס. מה קרה? מה יש? מה אתם קופצים? למה מה? מה לכם כי נזעקתם? מה כל כך כואב לכם שישראל מנסה להגן על עצמה? מה קורה לכם שישראל עזבה לכמה רגעים את האסטרטגיה המדהימה של הבלגה (שכמובן היתה הצלחה מדהימה). מה כואב לכם? מה כואב לכם שערפאת צורח? מה כואב לכם שערפאת בפאניקה? מהיכן הרחמים הגדולים הללו שלפתע עוטפים אותכם על "הפרטנר האהוב" והנצחי שאין לו תחליף? אז מה קרה? מה פתאום הוזעקו כל אווילי השמאל להתגייס למתקפת הסברה מאסיבית כדי שהעם היושב בציון יבין כמה הפעולה הצבאית הזו מיותרת (כי אין לה יעד מדיני)? שאלה מצויינת. תודה. אגב, במקרה אני גם יודע את התשובה: משום שהאווילים הללו שבויים בתפיסה לפיה יש רק פתרון אחד לסכסוך: כניעה. אווילי השמאל אוכלים כניעה, שותים כניעה, נושמים כניעה, מפריחים כניעה, רואים כניעה, ולא מסוגלים לראות שום דבר אחר. כניעה. פעם הם קראו לכניעה שלהם "תהליך שלום", עתה מתאים להם יותר לקרוא לה "יעדים מדיניים". הכל דיבורים. הכל נועד "לבלבל את האויב" - כלומר: להסתיר את האמת. חפשו את "היעד המדיני" שלהם . . . מהי מטרתם של אנשי השמאל? מהי השורה התחתונה שלהם? מהו הקו המנחה אותם? מהי המגמה? מה דוחף אותם? שאלה פשוטה. רק תשאלו אותה ומיד תצוץ לכם התשובה: אנשי השמאל המסכנים שבויים בתפיסה של תשוקת כניעה בלתי ניתנת לכיבוש. הם משוכנעים שאם אך ננוס חד צדדית לגבולות 67 ונכנע לכל הדרישות של ערפאת מיד יפרוץ השלום המיוחל. למה? על סמך מה? אין להם תשובה. תקוות ואמונות. כך הם מקווים וכך הם מאמינים. מאמינים בכל ליבם, בדבקות שלא תבייש שום חסיד חבד. (עד כדי כך שירון לונדון, אדם מכובד ומוכר לכל הדעות, מתדרדר למצב שהוא מתלהב מערפאת. והסברו: מכיוון שבזכות ערפאת ישראל תאלץ לברוח לגבולות 67 והדבר הזה הוא נפלא בשבילנו). אבל זו רק דוגמה קיצונית. (ותודה לערפאת שהביאנו עד הלום. תודה. ותודה גם לירון לונדון שמודה לו). השמאלנים מסתירים את מטרתם האמיתית, והיא: הם משתוקקים לכניעתנו. הם בחיים לא יודו בכך בגלוי. הם ישתמשו במילים יפות, ובברבורים רבים, אבל את השם המפורש - כניעה, הם לעולם לא יגידו. וזו נבזות. ואם היתה זו הנבזות היחידה - דיינו. ===== והנה הנבזות השניה: עכשיו מלחמה. עכשיו השמאל במבחן האמיתי שלו: במי הוא תומך - בנו או באויב? בהצלחת צה"ל או בכשלונו? והשמאל לא מצליח לפספס הזדמנות אחת לתקוע גלגלים במאמצי הלחימה שלנו. אפילו במצב כה קשה. שמאלנים יקרים - צה"ל עכשיו נלחם. אין יעד מדיני, אין אופק מדיני, אין הסכם מדיני, אין שיחות מדיניות. עכשיו מלחמה (שמעתם פעם את המושג הזה? מוכר לכם? יודעים מה זה?) עכשיו מלחמה. מה אתם מאחלים לצה"ל במלחמה הזו? הצלחה או כשלון? הלנו אתם אם לצרנו? והתשובה: הנה נזעקים שמאלנינו כדי לתקוע מקלות מוראליים במלחמה של צה"ל. אז תגידו אתם: עם שמאלנים כאלו - מי צריך אויבים? . . .
אבקש מכל מי שמוכן - להעתיק את ההודעה הזו לפורום "די לכיבוש" וגם פורום "מרצ" שבהם אני חסום. מהו היעד המדיני שמאחורי הפעולה הצבאית? זו השאלה שאנו שומעים השכם והערב מכל זב ומצורע שמאלני שפותח את הפה. החל מבורג, המשך ביוסי שריד, וכלה בעמי איילון (או משהו כזה). לו היתה זו שאלה מטומטמת - ניחא. אבל זו שאלה ניבזית. לא רק שאלה מטופשת, לא רק שאלה אווילית (כפי שמיד אוכיח) אלא שאלה ניבזית. שאלה שמסתירה מאחוריה אמת, אמת מרה מכוערת ועצובה. ובכן, מה מסתתר מאחורי השאלה התמימה, הלגיטימית והמצויינת לכאורה הזו? כמעט עשור שלם היתה הזדמנות ל"יעד מדיני". לא שעה, לא יום, לא שבוע, לא חודש, ואפילו לא שנה. שנים ארוכות של "יעדים מדיניים". רק יעדים מדיניים? שנים של שיחות שלום, קורבנות שלום, חדוות שלום, שירי שלום, דיבורי שלום, ברבורי שלום . . . שנים ארוכות של יעדים מדיניים. והנה עתה, בסה"כ עבר יום או יומיים ללא מטרה מדינית. עכשיו מלחמה. מלחמה טהורה. מלחמה שמטרתה להגן על ילדינו, להגן על עצמנו, למגר את תשתית הטרור. מטרה צבאית בלבד. שום מטרה מדינית. (נניח, לצורך הדיון, שאכן באמת אין שום יעד מדיני). יומיים ללא יעד מדיני. יעד צבאי טהור. מה קרה? איזה אסון קרה אם יום, יומיים, שבוע שבועיים, נשים בצד את הבייבי של השמאלנים היקרים שלנו - את מה שפעם קראו לו "תהליך השלום" ועכשיו פתאום קוראים לו "יעד מדיני". (חשבתם שהצלחתם לבלבל אותנו עם הביטויים שלכם? לא אותי). יום יומיים, שבוע שבועיים, חודש אפילו של יעדים צבאיים טהורים בלבד. יעדים מדיניים - אפס. מה קרה? מה יש? מה אתם קופצים? למה מה? מה לכם כי נזעקתם? מה כל כך כואב לכם שישראל מנסה להגן על עצמה? מה קורה לכם שישראל עזבה לכמה רגעים את האסטרטגיה המדהימה של הבלגה (שכמובן היתה הצלחה מדהימה). מה כואב לכם? מה כואב לכם שערפאת צורח? מה כואב לכם שערפאת בפאניקה? מהיכן הרחמים הגדולים הללו שלפתע עוטפים אותכם על "הפרטנר האהוב" והנצחי שאין לו תחליף? אז מה קרה? מה פתאום הוזעקו כל אווילי השמאל להתגייס למתקפת הסברה מאסיבית כדי שהעם היושב בציון יבין כמה הפעולה הצבאית הזו מיותרת (כי אין לה יעד מדיני)? שאלה מצויינת. תודה. אגב, במקרה אני גם יודע את התשובה: משום שהאווילים הללו שבויים בתפיסה לפיה יש רק פתרון אחד לסכסוך: כניעה. אווילי השמאל אוכלים כניעה, שותים כניעה, נושמים כניעה, מפריחים כניעה, רואים כניעה, ולא מסוגלים לראות שום דבר אחר. כניעה. פעם הם קראו לכניעה שלהם "תהליך שלום", עתה מתאים להם יותר לקרוא לה "יעדים מדיניים". הכל דיבורים. הכל נועד "לבלבל את האויב" - כלומר: להסתיר את האמת. חפשו את "היעד המדיני" שלהם . . . מהי מטרתם של אנשי השמאל? מהי השורה התחתונה שלהם? מהו הקו המנחה אותם? מהי המגמה? מה דוחף אותם? שאלה פשוטה. רק תשאלו אותה ומיד תצוץ לכם התשובה: אנשי השמאל המסכנים שבויים בתפיסה של תשוקת כניעה בלתי ניתנת לכיבוש. הם משוכנעים שאם אך ננוס חד צדדית לגבולות 67 ונכנע לכל הדרישות של ערפאת מיד יפרוץ השלום המיוחל. למה? על סמך מה? אין להם תשובה. תקוות ואמונות. כך הם מקווים וכך הם מאמינים. מאמינים בכל ליבם, בדבקות שלא תבייש שום חסיד חבד. (עד כדי כך שירון לונדון, אדם מכובד ומוכר לכל הדעות, מתדרדר למצב שהוא מתלהב מערפאת. והסברו: מכיוון שבזכות ערפאת ישראל תאלץ לברוח לגבולות 67 והדבר הזה הוא נפלא בשבילנו). אבל זו רק דוגמה קיצונית. (ותודה לערפאת שהביאנו עד הלום. תודה. ותודה גם לירון לונדון שמודה לו). השמאלנים מסתירים את מטרתם האמיתית, והיא: הם משתוקקים לכניעתנו. הם בחיים לא יודו בכך בגלוי. הם ישתמשו במילים יפות, ובברבורים רבים, אבל את השם המפורש - כניעה, הם לעולם לא יגידו. וזו נבזות. ואם היתה זו הנבזות היחידה - דיינו. ===== והנה הנבזות השניה: עכשיו מלחמה. עכשיו השמאל במבחן האמיתי שלו: במי הוא תומך - בנו או באויב? בהצלחת צה"ל או בכשלונו? והשמאל לא מצליח לפספס הזדמנות אחת לתקוע גלגלים במאמצי הלחימה שלנו. אפילו במצב כה קשה. שמאלנים יקרים - צה"ל עכשיו נלחם. אין יעד מדיני, אין אופק מדיני, אין הסכם מדיני, אין שיחות מדיניות. עכשיו מלחמה (שמעתם פעם את המושג הזה? מוכר לכם? יודעים מה זה?) עכשיו מלחמה. מה אתם מאחלים לצה"ל במלחמה הזו? הצלחה או כשלון? הלנו אתם אם לצרנו? והתשובה: הנה נזעקים שמאלנינו כדי לתקוע מקלות מוראליים במלחמה של צה"ל. אז תגידו אתם: עם שמאלנים כאלו - מי צריך אויבים? . . .