כשאני חושב מה עושה את הדארק סייד לאלבום גדול

[MilkShack]

כשאני חושב מה עושה את הדארק סייד לאלבום גדול

חוץ מהלחנים הענקיים והמילים המדהימות - זה בעצם ההתקדמות של הלהקה. כלומר... חשבתי על זה, ורואים שמהאלבומים המוקדמים והלאה יש איזה ליטוש של הסגנון שלהם.. מאלבום לאלבום. בסוף כששומעים את הדארק סייד מבינים שכאילו זה התוצאה הסופית של הכל - מבריק ומושלם, חסר קטעים סתמיים והמלודיה הנכונה. אני לא מזלזל חס וחלילה בשאר האלבומים, ואני אוהב את כולם נורא.. אבל פשוט המחשבה הזאת עלתה לי. מסכימים?

 

[שלום חן]

../images/Emo45.gif

מסכים

לעניות דעתי בלבד, ואמרתי זאת לא פעם שמתחילת פעילותם כלהקה, החיפוש והביחד גרמו לעליה הדרגתית במוזיקה שלהם ובפופולריות שלהם שהשיא הגיע ב"צד האפל של הירח". הצד האפל בעצם הוא תקליט שליכד את כל התקופה מתחילת פעילותם לאלבום שבו הם מצאו את הנוסחא הסופית, אפשר להגיד ליטוש מאלבום לאלבום שכל הרמזים מהאלבומים הקודמים מובילים לצד האפל. זה מזכיר לי בדיחה שיכולה להסביר את כוונתי: אבא פרסי שלח את הבן שלו ללמוד פסנתר וכל פעם שהבן הגיע לבית הוא לחץ על פדל אחד בפסנתר. האב שאל בנו איך זה שהבן של השכנים מנגן בשתי ידיים על כל הפסנתר ואתה עם אצבע אחת בפדל אחד תו תו תו יחיד כל הזמן ? הבן עונה שהשכן בשתי ידיו כל הזמן מחפש את הפדל ואני כבר מצאתי. מוסר ההשכל, שבצד האפל, פינק פלויד מצאו את הפדל הנכון בפסנתר.

 

[Jason2]

אבל למה פרסי?

 

[שלום חן]

אני יודע...

כי פרסי, אגב, אם מספרים את הבדיחה כמובן בליווי מבטא פרסי כבד.

 

[פינקי החזיר המעופף]

בכל האלבומים עד דארק סייד חוץ מ tpatgod

יש תמיד קטעים פחות חזקים או פחות קשורים. בכל אלבום יש גם קטעים חלשים שמשפיעים על כל האלבום ומורידים מערכו. כמובן אני גם אוהב את שאר האלבומים אבל באופן יחסי מדארק סייד והלאה יש גוון יותר יחודי וחד לכל אורך האלבום

 

[The Walrus]

אני חושב שהדארק סייד גדול בכך ש

אין בו רגע אחד חלש של ממש, בניגוד לשאר האלבומים של פ"פ (גם בפייפר יש רגע חלש - השיר עם הדוקטור). הוא עובר מגאונות אחת לאחרת בצורה חלקה ומדהימה, ומגיע לנקודת שיא שפ"פ מעולם לא שיחזרו (למרות שווטרס ניסה מאוד קשה, ע"ע the trial).

 

[FunkyMonk]

להפך לדעתי

מה שעושה אותו כל כך גדול זו הדינמיות שבו. זה אלבום שאני יכול לכתוב על מה עושה אותו מושלם, כמה אלפי מילים, אז אנסה לקצר. האלבום מתחיל בפייד אין, שמכניס אותנו לאט לאט לתוך האלבום (כבר ניתחתי את השיר הזה פעם אני לא אעשה את זה שוב). הקונספט שלו דינמי ומשתנה בתוך האלבום. כל השירים באותו סגנון, אבל בצורה שונה. בעיבוד שונה. האלבום אחיד ברמתו, אין בו שירים "פחות טובים" או "יותר טובים". פשוט אין. מהלך האלבום הוא דינמי בהחלט. עולה יורד עולה יורד. מתחיל רגוע, מגיע לשיא מסויים בטיים, ורגע לפני שוך השיר חוזר בחזרה אחורה. אחרי כן ישנו עוד שיא בGGITS, כמובן. חוזר שוב לקו הכללי של האלבום, עולה ל"סאב דומיננט" בBD, ויוצא בסיום מטורף עם ליקוי החמה. ואני כתבתי את זה כשאני לא ישן כבר כמה שעות טובות, ואני מת מעייפות אז אל תתיחסו לניסוח.

 

[The Walrus]

../images/Emo45.gifיפה כתבת

קשה לשים יד על התכונה שעושה את הדארקס סייד לדארק סייד, אבל מה שלא יהיה, היא שם והיא עושה את הדיסק מה שהוא...

 

[FunkyMonk]

>< רציתי לשרשר לזה שמעליך

 

[אחד הנוודים]

אין ספק -

מה שעושה את הדארק סייד לאלבום הגדול ביותר של הפלויד בעיני (אם כי לאחר כל שמיעה של אלבום אחר שלהם נדמה לי במהלך השעות הקרובות שהוא הוא הטוב ביותר...) - היא העובדה כי הוא מושלם. אמנם רוב אלבומי הפינק פלויד הם אלבומי קונספט, ובכל זאת, בכל אחד מהם ניתן לחשוב על קטעים שפחות כיף לשמוע. כמובן, "פחות כיף" באופן יחסי, זה בכל זאת קטעים של פינק פלויד... דארק סייד הוא יצירת מופת מושלמת. הוא משהו ששואב אותך פנימה בלי יכולת לעצור, מהשניה הראשונה, כמו שאמרת, עם הפייד אין, ועד השניה האחרונה (שהיא לא הפייד אאוט אגב, וגם לא המשפט: "אין באמת צד אפל לירח, למען האמת שניהם אפלים"). יש בדארק סייד שלמות כזו שמאפשרת לך לשמוע את האלבום הזה שוב ושוב ושוב בריפיט, בלי לרצות לדלג על אף קטע, ובלי לשים לב אפילו מה אתה שומע - זה מין פסקול כזה שמשתלב ברקע של המחשבות שלך, לא משנה מה אתה עושה בדיוק - כמו חלום כזה שניתן לשקוע בתוכו ולשחות בו, בלי להיות מודע אליו ממש. היצירות היחידות של פינק פלויד שאני מרגיש שיש בהן שלמות ודיוק של מאה אחוז כזה הן echoes, ובגדול גם האלבום WYWH, אם כי מעט פחות מדארק סייד. ואולי גם dogs.