ריקי זו אני
Well-known member
עבר בימים עברו..., בימים שהיינו צעירים מאוד ויפים מאוד... ביחד ולחוד, ידעתי שאני מתאהבת, באהבה חסרת תוכלת... וגם ידעתי שאני מתאהבת במנזר השתקנים... גבר שותק..., גבר הגדרתי אותו כמי שהפך את רפול לפטפטן. 'כן', 'לא' אלו אינן מילים... אלה בפועל משפטים... ממש!
חשבתי שכך הם לוחמי 'היחידה', אבל מצאתי שלפחות מי שהיה שם בכיר כלומר במיל. הופך עם השנים לפטפטן, שלא רק המון משפטים מוציא מפיו... אלה שם הבלים. לא בביתי.
אז תבינו... כשאני שואלת את האיש שלי 'מה שלומך' הוא עונה לי 'טוב'... אני חייבת מתורגמן. משהו בי שיתרגם כי אולי... שמא...
והנה... השנים חולפות שנה אחר שנה... החיים התהפכו עלינו... אבל השירות במילואים שלו... היו חלק מההוויה שלנו. וכשתבגר והיה למתנדב במילואים הציבו אותו ביחידת האימונים... מתרגל.
לפני שנה וחצי אירוע מוחי... מסיבת תרשת עורקים מתקדמת ובעיקר מאיימת... אישפוז... תדהמה... תקווה ומהר מאוד חזרה לשיגרה.
אמרתי לו שנעבור לאור יהודה... או קרית שמונה... אולי במקום נרכוש לנו דירת קרקע... היכן שנחפוץ... והסכמנו שאחרי אירוע שכזה... טוב לפרוש לגמלאות..., אז באה עלינו המלחמה וצחקה על כל התוכניות...
נשארנו לטפח את עדר הכבשים... אני ממשיכה עשיגרה לקבל את היונקים, ללמד אותם את מלאכת הזלילה ממכונה מינקת... לטפל במפגרים...
לנהל את המשק ולחיות ממעשה ידנו... כי הצעירים מגויסים...
וכך חשבתי לעצמי... מה חש לוחם שאינו רלוונטי עוד... שמוגדר ''זקן' וחולה...??? אוכל את הלב? חי טוב ?
האמת שאני מכירה את האיש שלי... לא צריכה שיספר לי... שיגיד או ישתוק... בעבורי הוא ספר פתוח...
ברגע שסיפרתי לו בפחד נוראי את העובדה שאני בהריון... פוחדת פחד מוות... והוא רקד סביבי בשמחה גדולה. נרגעתי...
כשהוריו דיברו עלי הגן עלי בגופו ממש...
כשפרקתי עליו את המשפחה שבנה... בנינו, ידעתי את אומללותו, כמו שממילה אחת הבנתי את גודל השמחה שלו כשהבין שאני כאן... בין אורחיו. ומכאן והלאה לתמיד...
אשה לא זקוקה שהגבר שלה יגיד... אשה קוראת...
חשבתי שכך הם לוחמי 'היחידה', אבל מצאתי שלפחות מי שהיה שם בכיר כלומר במיל. הופך עם השנים לפטפטן, שלא רק המון משפטים מוציא מפיו... אלה שם הבלים. לא בביתי.
אז תבינו... כשאני שואלת את האיש שלי 'מה שלומך' הוא עונה לי 'טוב'... אני חייבת מתורגמן. משהו בי שיתרגם כי אולי... שמא...
והנה... השנים חולפות שנה אחר שנה... החיים התהפכו עלינו... אבל השירות במילואים שלו... היו חלק מההוויה שלנו. וכשתבגר והיה למתנדב במילואים הציבו אותו ביחידת האימונים... מתרגל.
לפני שנה וחצי אירוע מוחי... מסיבת תרשת עורקים מתקדמת ובעיקר מאיימת... אישפוז... תדהמה... תקווה ומהר מאוד חזרה לשיגרה.
אמרתי לו שנעבור לאור יהודה... או קרית שמונה... אולי במקום נרכוש לנו דירת קרקע... היכן שנחפוץ... והסכמנו שאחרי אירוע שכזה... טוב לפרוש לגמלאות..., אז באה עלינו המלחמה וצחקה על כל התוכניות...
נשארנו לטפח את עדר הכבשים... אני ממשיכה עשיגרה לקבל את היונקים, ללמד אותם את מלאכת הזלילה ממכונה מינקת... לטפל במפגרים...
לנהל את המשק ולחיות ממעשה ידנו... כי הצעירים מגויסים...
וכך חשבתי לעצמי... מה חש לוחם שאינו רלוונטי עוד... שמוגדר ''זקן' וחולה...??? אוכל את הלב? חי טוב ?
האמת שאני מכירה את האיש שלי... לא צריכה שיספר לי... שיגיד או ישתוק... בעבורי הוא ספר פתוח...
ברגע שסיפרתי לו בפחד נוראי את העובדה שאני בהריון... פוחדת פחד מוות... והוא רקד סביבי בשמחה גדולה. נרגעתי...
כשהוריו דיברו עלי הגן עלי בגופו ממש...
כשפרקתי עליו את המשפחה שבנה... בנינו, ידעתי את אומללותו, כמו שממילה אחת הבנתי את גודל השמחה שלו כשהבין שאני כאן... בין אורחיו. ומכאן והלאה לתמיד...
אשה לא זקוקה שהגבר שלה יגיד... אשה קוראת...
