כשאתם מעניינים את התחת.

[Liliumit]

כשאתם מעניינים את התחת.

לא מצאתי כותרת מתמצתת ולא דרמטית במיוחד. אני בכלל לא יודעת אם זה המקום המתאים, אבל פורומי תמיכה נפשית עסוקים בבעיות קצת יותר מסובכות מזה...
בכל אופן..

בזמן האחרון אני מקבלת הרגשה שאני פשוט כלום בחייהם של האהובים עליי.
לא במובן שהם לא רוצים להפגש, או שאנחנו בקושי מכירים..

אני מרגישה שרוב האנשים לא ילחמו עליי באמת. אם יצא מצב לא נעים וסכסוך, אם אני לא ארים את הטלפון - הם בטח לא ירימו.
ז"א, מבחינתם זו יכולה להיות אני ויכולה להיות מישהי אחרת, על ה~.

למשל, בחורה שאני מאוד אוהבת, אנחנו מכירות מגיל 15 ותמיד היה לנו קשר קרוב ופתוח. כל אחת המשיכה לדרכה ברחבי הארץ ועדיין שמרנו על קשר, לפעמים יותר, לפעמים פחות. בתקופה האחרונה התקרבנו יותר, אנחנו גרות במרחק של חצי שעה נסיעה. שאלתי אותה מה נשמע, ולמה היא מתרחקת, והיא זרקה לי משפט על זה שהיא לא טובה בלשמור על קשרים, אבל העיקר שאנחנו אוהבות אחת את השניה וששתינו יודעות את זה.

התעצבנתי עליה ממש. קשרים לא אמורים להתחזק רק כשרע, אלא גם כשטוב. אני מבינה שיש מרחק ואי אפשר תמיד לשמור על קשר הדוק - אבל לומר לי שאת גרועה בלשמור על קשרים וזה מה יש -
יודעים מה, זה פחות מכעיס. זה יותר כואב. כאילו, מה כבר מישהו יעשה בשבילי בקשר שלנו?
אם אני לא ארים טלפון - הוא לא ירים?
ואם לא היה פייסבוק? מי רוצה שהחיים החברתיים האמיתיים שלו יתנהלו דרך רשת חברתית מחורבנת שמתי כבר נקלוט שהיא הגורם מס' 1 להרס המערכת החברתית הרומנטית והבינאישית האמיתית של האנושות?!

הבדידות הזאת חונקת.
זה לא שאני לא יוצאת עם אנשים, שלא כיף לי בשתי סביבות המגורים העיקריות שלי. פשוט-
לא יודעת. אין ספק שאסור לי לתלות עצמי באנשים אחרים, אבל תמיד צורם לדעת שאתה אוהב אנשים אחרים יותר משהם אוהבים אותך.

 

[Blue Potion]

מזדהה איתך.

ובגלל זה אני מרשה לעצמי להגיד - כנראה שהגיע הזמן למצוא חברים חדשים.

 

[שם רשעים]

תגדילי את המעגל חברים

יש כל מיני סוגי חברים. לא תמיד חובה שחברה תהיה טוטאלית.
יש חברים לקפה, יש לטלפון פעם ביובל, יש לספורט, יש לריקוד, יש לקניות בקניון. בקיצור יש אינסוף סוגים.
יש כאלה שהתמזל מזלם ונשארים עם קבוצת חברים מהילדות. אבל עדיין זה לא חובה.
חוץ מזה אם מדובר בחברה שבאמת לא מרימה אף פעם טלפון כנראה שאת צריכה לסווג אותה בקטגוריה שונה.
בכל אופן הבדידות היא לא הכרח!
את צריכה לייצר הזדמנויות לעצמיך... למצוא אנשים לקשר קרוב יותר.
זה דורש השקעה וסבלנות!

 

[BloodyRose]

אני גרועה בלשמור על קשרים

זה לא תירוץ, זו לא התחמקות. זו האמת לאמיתה.

למזלי, החברים יודעים ומבינים. הם יודעים שאם אני לא מרימה טלפון, זה לא כי "לא אכפת לי" או כי "שכחתי מהם". זה קורה כי א) אני שונאת סמול טוק בטלפון. אני מתקשרת כשיש לי משהו להגיד / כדי לקבוע להיפגש. ב) אני גרועה בלשמור על קשרים.
החברים הכי טובים שלי הם חברים שאני נפגשת איתם בערך פעם בשנה. יש שניים שהם כמוני, ולכן לא יוצא לנו לשמור על קשר ביום-יום, אבל פעם בשנה מישהו מרים את הכפפה ונפגשים, והשיחה ממשיכה כאילו רק אתמול דיברנו. בלי "לאן נעלמת", בלי "לא שמענו ממך הרבה זמן". אנחנו מבינים אחד את השני, וזה מתאים לכולנו.

לא כולם מבינים את זה, אז או שלאורך הזמן הקשר איתם מתנתק ואני לא רואה בזה הפסד גדול, או שהם לומדים עם הזמן איך קשרים איתי מתנהלים.

הפייסבוק דווקא מאוד בא לעזרתי בתחום הזה. הרבה יותר קל לי להגיב על סטטוס/תמונה וככה להתעדכן/לעדכן, מאשר "אז מה קורה?" בטלפון.

בגלל שגם אני כמו החברה שלך, כן חשוב לי להגיד שזה לא ש"את אוהבת אותה יותר ממה שהיא אוהבת אותך". אין שום קשר בין הדברים. כאמור, גם עם החברים הטובים ביותר שלי, שהם יודעים שאני אחצה את הגיהנום בשבילם אם הם יצטרכו, אני לא שומרת על קשר באופן קבוע. הם מאוד חשובים לי ואני באמת אהפוך עולמות בשבילם, אבל זה לא קשור לכמה פעמים יוצא לנו לדבר בטלפון ו/או להיפגש.

 

[Blue Potion]

אני לא אוהבת כשאנשים אומרים את זה...

אין דבר כזה "להיות לא טוב בלשמור על קשר".
אם האדם חשוב לך, אכפת לך מה קורה בעולם שלו - את תתקשרי ותשאלי לשלומו פעם בתקופה או שתיזמי פגישה איתו.
אם האדם לא חשוב לך, סביר להניח שלא תתאמצי להתעניין או לקבוע מפגש...

אני אתן לך דוגמא, לא יודעת אם יש לך חבר או לא, אבל אני בטוחה שאם יש לך/היה לך/יהיה לך, התדירות של המפגשים והשיחות איתו יהיו גבוהים בהרבה משאר העולם.
למה? פשוט כי יותר אכפת לך ממנו, יותר אכפת לך ממה קורה בעולם שלו, יותר כיף לך איתו... מאשר משאר החברים.
אני לא אומרת שאת לא אוהבת אותם או אכפת לך מהם, אבל פשוט הם לא מספיק חשובים לך ולא מספיק מעניינים אותך...

זה לגיטימי והכל. אני לא באה אלייך בתלונות. אבל ככה זה... פשוט תודי בזה... לפחות בפני עצמך...

 

[Liliumit]

בדיוק..

 

[raptor89]

לא מסכים איתך

דווקא כן מסכים עם מה ש-BloodyRose אמרה.
גם אני כמוה.
את לא יכולה להגיד ש"ככה זה" כי זה לא. את לא היא ואת לא יודעת מה ואיך היא חושבת.
אין פה עניין של נכון/לא נכון וזה אחרת אצל כל אחד.
רק אל תשליכי על אחרים את השקפות העולם שלך.

 

[Optimus_Prime]

זה ממש לא נכון

למען האמת, אני חושב שלהתקשר פעם ב בטלפון לשאול לשלום מישהו זה לא באמת חברות. זה סוג של משימה, פרוטוקול כזה שמנהלים..
יש חברים/משפחה שאתה שומר איתם על קשר יומיומי, פחות או יותר (ומן הסתם בן/בת זוג נכללים בחלק הזה) ויש חברים/משפחה שמאוד איכפת להם אבל אתה לא יכול להיות איתם בקשר יומיומי מטריליארד סיבות.
כשאנשים אומרים שהם "לא טובים בלשמור על קשר", לדעתי הכוונה בעיקר ללא טובים לשמור על קשר מתמשך. כלומר, להחזיק מישהו וממש לדבר איתו על בסיס יומי/שבועי. לא פשוט. יש הרבה אנשים שמכירים, אי אפשר להיפגש כל הזמן (הייתה לי תקופה שרציתי להיפגש עם חבר מהתיכון, חבר מהצבא, חבר #2 מהצבא, חבורה מהעבודה ועוד בת הזוג שלי. ואי אפשר להיפגש כולם יחדיו. אז מה עושים?) , אין בהכרח מכנה משותף בגיל מתקדם יותר (אחרי הלימודים/צבא) אז דברים דועכים.

ועכשיו, ולעניין הנושא, שם זה אמור להיות הדדי , וזה לא, שזו עוד בעיה ידועה של שמירת קשר..

 

[BloodyRose]

אין דבר כזה? עובדה שיש

וכמו הרבה דברים אחרים - זה עניין של אופי.
יש אנשים שאוהבים לדבר על הא ועל דא בשיחות יום-יומיות בטלפון, ואוהבים לשתף את כל החברים בכל מה שקורה ביום יום, ויש אנשים שלא אוהבים את זה. אין לי את הזמן ו/או את הסבלנות לנהל שיחות חולין בטלפון (עם הודעות אני עוד איכשהו מסתדרת, למרות שאם אין להן פואנטה, גם את זה אני חותכת די מהר. באמצע יום עבודה זה מפריע, וכשאני בבית אני לרוב מתעסקת בדברים אחרים, הטלפון נשאר זנוח באיזשהי פינה, וטוב שכך).

כל החברים שלי יודעים שכשהם צריכים משהו - אני שם בשבילם. הם גם יודעים ששיחת "השלמת פערים" או שיחת "השתפכות", אני אעדיף לעשות פנים מול פנים ולא בטלפון.

גם עם המשפחה אני לא בקשר יום-יומי, והם יודעים בוודאות שבשבילם אני אהפוך עולמות במקרה הצורך (וכבר עשיתי את זה, ואני אעשה את זה שוב בלי למצמץ). אבל שיחות חולין יום-יומיות הן לא בשבילי. אמא שלי ואחותי, למשל, מדברות פעמיים ביום. על מה? אין לי מושג. מה כבר יכול לקרות בחיים של בן אדם שהוא כ"כ מעניין שמצדיק שתי שיחות ביום? קטונתי. גם עם הבן זוג, אגב, אני לא מדברת כל יום, ולשנינו זה מתאים מאוד. אם היה משהו מעניין/יש משהו לספר, אנחנו יודעים שהשני זמין ויקשיב. שיחת "מה קורה?", או "איך עבר עלייך היום", היא שיחה ששנינו משתעממים ממנה. להגיד שלא אכפת לנו אחד מהשני, או שאנחנו לא מספיק חשובים לצד השני? רחוק מהאמת.
להגיד שלא אכפת לי מאחותי כי אנחנו לא מדברות כל יום? ממש לא נכון. פשוט לא אכפת לי מה הילדים שלה אכלו בגן ולה לא אכפת כמה עומס היה לי בעבודה. כשיש לנו משהו להגיד (החל מהדברים הטיפשיים וכלה בדברים מהותיים), אנחנו זמינות אחת בשביל השנייה, וזה מה שחשוב.

בנוגע למעגל החברים ה"רחוק" יותר (יחסית למשפחה ובן זוג) - כולם מכירים אותי ומבינים אותי, כולם יודעים שאני אהיה שם בשבילם ואעזור להם בכל מה שהם צריכים, בכל מחיר. שיחות סמול טוק יומיות? שוב - מה כבר כ"כ מסעיר בחיי אדם שיכול להחזיק שיחה יום-יומית? (נוציא מהכלל מקרים קיצוניים, בהם האדם באמת צריך מישהו שיהיה שם בשבילו מסביב לשעון. כמו פרידה, גירושים של ההורים וכו'. במקרים הללו הייתי זמינה לחברים 24/7. בשלוש בלילה ובעשר בבוקר, מבלי לחשוב פעמיים). מלבד המקרים הקיצוניים הללו, באמת שאני לא רואה סיבה לשיחות יומיות. כתבת שאם אכפת לי ממישהו, אתקשר לשאול לשלומו פעם בתקופה, ואת זה אני אכן עושה - פשוט ההגדרה שלי ל"פעם בתקופה" שונה כנראה משלך.
וכל הדברים הללו, אגב, הם הדדיים. כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, החברים הקרובים אליי ביותר הם כמוני, ולמרות שאנחנו לא בקשר יום-יומי, ואפילו לא חודשי, אנחנו עדיין חברים קרובים מאוד. תדירות המפגשים הנמוכה מתאימה לשני הצדדים, ואף אחד לא מרגיש "מוזנח" או "לא אהוב". אנחנו כאלה, ואולי לאחרים קשרים כאלה לא מתאימים.
החברים, אגב, שכן אוהבים לדבר כל יום, הבינו כבר מזמן שאת שיחות הסמול טוק היומיות כדאי להם לשמור לחברים אחרים, וזה בסדר.
אז יש חברים שאני נפגשת איתם פעם בחודש, ויש חברים שאני נפגשת איתם פעם בשנה, and it's all good. העיקר שזו תדירות ששני הצדדים מרגישים טוב איתה. (ושוב, אין שום קשר בין רמת הקירבה לבין תדירות המפגשים. יש אנשים עסוקים יותר או פחות, יש אנשים שגרים קרוב או רחוק).

זה הכל. אולי לא לכולם זה מתאים, אולי לא כולם מרגישים ככה, אבל זה לא אומר ש"אין דבר כזה"

 

[tamaguchi girl]

 

[Blue Potion]

בשום שורה שלי

בשום שורה שלי לא כתבתי שלשמור על קשר = פירושו להיות בקשר יומיומי.
אני גם לא אוהבת לדבר הרבה בטלפון, אני גם לא אוהבת לשוחח שיחות סרק חסרות חשיבות.
אני גם לא מדברת עם ההורים שלי על בסיס קבוע, ולא שואלת כל יום מה הם עשו, ולא מצפה שהם יתקשרו ויחפרו לי.

לשמור על קשר, מבחינתי לפחות, זה לא להיזכר בקיומו של אדם פעם בחצי שנה...
לשמור על קשר, מבחינתי לפחות, זה להביע התעניינות בבן אדם. (לא כל יום, אבל פעם ב- להתעניין בו).
האמרה "אני לא טובה בלשמור על קשר", בשבילי לפחות זה נשמע כמו "לא מתכוונת להתאמץ בשביל אף אחד, בואו אליי אם אתם צריכים."
זה טוב ויפה להגיד "אני אהפוך עולמות בשביל חבר כשצריך". אבל איך את יודעת מתי צריך?
לא כולם יתקשרו או יבואו אלייך בשעת צרה, כשהם צריכים את הנוכחות או את העצה שלך. ההפך, רוב האנשים כשהם צריכים חבר או כתף להשען עליה, נסגרים בעצמם.

אולי אורח החיים שלך טוב לך ככה, אני לא באה לבקר או לשפוט אותך.
אבל לדעתי אין דבר כזה "להיות לא טוב בלשמור על קשר". יש פשוט "לא רוצה לשמור על קשר"

 

[raptor89]

נכון, והאנשים שהגיבו לך שיש דבר כזה

בעצם בתת מודע שלהם רוצים להיות מבודדים באיגלו בקוטב הדרומי.

 

[BloodyRose]

לכל מערכת יחסים יש חוקים משלה

ה"לא טובה בלשמור על קשר" זה חוסר הרצון, היכולת, המודעות, לנהל שיחות סמול טוק אחת ל- רק כדי לשמור על הקשר חי. אין לי את המחשבה הזו. אני צריכה משהו (שיר ברדיו, משפט בספר, שחקן בסרט) שיזכיר לי ליצור קשר עם חבר מסויים. אני לא רושמת לי ביומן מתי להתקשר לאנשים כדי לוודא שאנחנו עדיין בקשר. ההיזכרות הזו יכולה לקרות אחת לשבוע, והיא יכולה לקרות פעם בשנה. בלי הטריגר הזה, אני באמת לא חושבת למי אני צריכה להתקשר ואיזה קשר צריך "להחיות".
אם אין את הטריגר הזה, אז כנראה שבאמת הקשר לא היה חשוב - ומה הבעיה בלנתק קשרים לא חשובים?
יש חברויות של 20 שנה שמתנהלות בצורה הזו, ויש חברויות שחשבתי שיתנתקו כשעזבתי את המסגרת המשותפת בה הן נוצרו (צבא, עבודה וכו'), והן עדיין מתקיימות. זה קורה או כי הצד השני יודע שאני לא מרימה טלפון "סתם ככה" והוא הצד היוזם, או שיש לי יותר סיבות להיזכר באותם אנשים וליצור איתם קשר במקרים הללו.

כאמור, החברים שלי מכירים אותי ויודעים איך הקשרים החברתיים שלי מתרחשים. זכות גדולה נפלה בחלקי שגם החברים שלי הם כאלה. לכן אין "קיפוח", אין "הזנחה", אין "לא אוהבים אותי". מדברים כשיש מה להגיד, לא כי "צריך לשמור על הקשר חי".

 

[Blue Potion]

זהו, שמבחינתי לשמור על קשר זה לא סמול טוק.
אמרתי את זה ואני אגיד את זה שוב. לשמור על קשר זה לא בהכרח שיחה ריקה. זה הרבה מעבר לזה.
אני לא מדברת באופן קבוע ויומיומי עם החברים שלי, אבל כן, פעם בשבוע או שבועיים מדברים, נפגשים, מתראים, מתעניינים, מתייעצים, צוחקים, מבלים...
חברים שאני מדברת איתם פעם בחצי שנה, אני לא קוראת להם "חברים" (למשל מתקופת הצבא או מהתיכון). כי וואלה, בן אדם שאני לא יודעת מה עובר עליו בחיים, ומרגישה שהוא לא יודע על ההווה שלי שום דבר, לא חבר מבחינתי.
כי אחרת, אפשר להגיד שיש לי מאה חברים, שמתוכם אני לא בקשר עם 95, כי אם אני אראה אותם בקניון, אני כן אדבר איתם. ואם הם יבקשו טובה, אני כן אעשה אותה.
ואפשר להגיד שיש לי 5 חברים, שאותם אני אוהבת וחשוב לי לדעת מה קורה בעולם שלהם, ובגלל זה אני שומרת איתם על קשר.

חוסר ההסכמה שלנו נובע מהשוני שלנו בהגדרה...

 

[קרן אור ראשון]

יקירתי,

זה הזמן למלא ולהעשיר את חייך בחברים חדשים, תחביבים, לימודים, עבודה וכו' ולצמצם אנרגיות במי שלא משקיע בך בחזרה.

ברגע שחייך יהיו מלאים בדברים אחרים, את תראי שפחות ופחות יפריע לך אם מישהו בחר לשמור על קשר רופף.

 

[ריבוע עגול]

גם אני חשבתי פעם ככה + שאלה

כשהייתי בצבא וחברים שהכרתי השתחררו בזה אחר זה, הייתי אני זה (בעיקר) שהתקשר ויזם שיחות ופגישות.
בשלב מסוים הבנתי שאני בעצם "עובד בחינם" כשאני מרכז את הקשרים החברתיים שלי בצורה הלא הדדית הזאת, והפכתי להיות אחד מאותם אלה ש"לא טובים בלשמור על קשר".
אין מה לעשות, בגיל הזה המטרה הראשית היא ההתפתחות האישית, והבשר האמיתי לבניית קשר חברי הוא לא האדם השני אלא התחומים והרעיונות הנוכחיים שהוא מייצג ומציג.
מי שאומר לך שהוא לא טוב בשמירת קשרים מתכוון בפשטות שזה לא נמצא בראש סדר העדיפויות שלו. וזה לא אישי נגדך אלא גישה מאוד כללית לחיים.

בקשרים שאני כן שומר היום עם אנשים מהעבר מתקיימות שיחות "אחת ל-" שתכליתן השלמת פערים.
כבר קרה שמישהו ניסה לדבר איתי על בסיס כמעט יומיומי ואני פשוט לא התחברתי לזה, ולא מחוסר עניין באדם, ממש לא.
השאלה שהבטחתי כבר בכותרת מתקשרת לעניין הזה... פעם חשבתי ש"שיחות ההתעדכנות" צריכות לבוא מנקודה של הקשבה, כלומר אני מתקשר כשאני רוצה לדעת מה קורה בחיי האדם השני ושואל אותו "מה נשמע?" - הבעיה שאם אין אצלו חדש, או שיש דברים בהתהוות שהוא עדיין לא מוכן לשתף, השיחה תקרטע.
לאחרונה הגעתי לתובנה חדשה שאולי הדרך הכדאית ביותר לשמור על קשר היא להתקשר לחבר כאשר לך יש מה לספר לו, משהו לשתף בו, וכמובן לשאול תוך כדי אם גם לו יש דבר מה לחלוק.
מה אתם חושבים על הגישה החדשה הזאת - הגיונית או לא? האם זה אגואיסטי ליפול על בנאדם עם סיפור במקום להתעניין ב"מה נשמע?" אני אישית הייתי מעדיף שחבר יתקשר אליי וידבר על עצמו מאשר שינסה לנתח את קרביי כשאין צורך בכך.