riki yot levi
New member
כשהבוס שלי שאל אותי 'תהי שלי ואני שלך?'
בלאגן...
שולחנות עמוסות כל טוב... שולחנות עמוסות כלים לשטיפה
מעט או שלא ממה שנשאר, הרבה מפיות משומשות על השולחן... לזכר.
קנקני תה עלים וקפה מהביל...
דיבורים וצחוקים וחיוכים נשיקות חיבוקים...
בשרים על האש... סוסים טרקטורונים...
במילה אחת כמעט כמעט מושלם...
איך הוא אומר האיש שלי? 'כמעט שערי גן עדן'...
לשם כאלה חי האדם... לשם כאלה.
הבת שלנו יצאה מכאן, בעלה אתה וילדיה... פי 250 יותר טוב מאשר נכנסה כשהובלתי אותה לבית אבא ואמא מבית החולים... הנפחיות יורדו כמעט נעלמו... האף מחכה לשיפוץ... תפרים בכמה מקומות... ניתן ב"ה היה להתפרע... להאשים את בעלה באלימות יתרה... אלה שבמקרה של זו הבת... טוב לא חשוב.
גם הבנימין שלנו לקח ציוד מהבית יעשה את הלילה בתל אביב... וכשלא יוכל לעמוד לגמרי על הרגליים יקח מונית ויסע אל אחותו... שם תחכה לו ספה מוכנה לשינה טובה. ביום א' בבוקר... לשיגרת סיום שרות צבאי בעזה"ש יתברך ושישמור עליהם מכל משמר...
ואנחנו שנינו נותרנו.
ברכנו כל יושבי רכב שיצאה את החניה ויצא אל הדרך נעלם בין שדרת עצי הזית... ורק בכורתנו ובעלה יצאו אל ביתם מחכים לצאת השבת... אז יעלו אל הרכב שלהם את הנכדים החמודים שלי... הרבה ציוד לשבוע שלם אצל הוריו של החתן שלנו אותו אנחנו מכנים שלא בטעות 'גולנצ'יק'
אמא שלו התקשרה מהשומרון... מברכת את כולנו בשנה טובה ושאר הברכות ולבסוף שאלה באם 'אשחרר'... לפחות ליום כיפור. צחקנו... שתי החותנות... ומאחר והיה שמח 'שחררתי גם לשמחת תורה...' הא?
'קפה?' שאל אישי 'קפה' עניתי ויצאת אל מקום המרבץ הקבוע... אל המרפסת הגדולה שפונה אל דרום מזרח... או נכוון יותר אל הדיר, האורווה והחצרות שלנו.
רוח מנשבת האחר הצהריים מתחלף אט אט בערב שיהיה ללילה... ואני מבקשת לכתוב את הדרך שלי מראש השנה ליום הכיפורים... מ'הכתיבה' אל 'החתימה'...
אלה שהנ"ל מגיע בידו טס קנקן קטן ושתי כוסות לקפה... ומוזג.
'את ואני' הוא אומר לי... ומאחר והאיש ממעט בדיבור באופן כללי או יסודי... לאמור שמילה בת שתי אותיות עבור האיש שלי כדבר משפטים... שלמים... הופ...
אמרתי לעצמי 'מאוהב'.
מסתכלים אל החושך... זהו חושך אין סופי... כאותו האין סוף של הכוכבים שרואים כאשר מעלים את המבטים מעלה... כל כוכב בפני עצמו...
עשר שנים של ביחד... כל כך הרבה קורה בעשר שנים... יש לנו נכדות ונכדים, יש לנו חתנים... בעשור בן התגייס השתחרר והוא מתפרנס והבנימין שלנו אוטוטוטוטו מסיים שרות...
ואנחנו כמו... לא יודעת כמו מה מפחדים לגעת חוששים ממה יהיה איך יראה יום אחרי ש'נפוצץ' איזה פצע...
כן... פגענו... כן פגענו...
לקחתי אחריות... השארתי את הכבוד לאחרים... לא קל... והוא???
הוא סלח. מילה כל כך קטנה... שאין לה תחליף...
היום אתמול שלשום הבטתי באיש שלי...
עשר שנים לא היה לי אפשרי לבחון אותו... לא בכל מה שאנחנו מכירים ויודעים... על המעבר...
על ה'קפה?'
'אתה יודע שאתה איש משפחה מדהים?' שאלתי אותו...
יש לו חיוך... אולי פעם יצא לספר על חיוכו של האיש שלי...
אבל כאן ועכשיו... 'נהנתי מכל רגע' הוא אמר בפשטות שכזו... הוא רכב על הסוסה שלנו הוא לימד את הבנות 'המאומצות' שלנו לרכב על סוס...
הוא היה סבא והיה חותן... בכל מאת האחוזים... ועכשיו הוא ואני אני והוא... 'קפה?' שאל הבעל את רעייתו.
'תספר לי בעלי... ' פניתי אליו לאחר לגימה שניה...
הנחתי את כפות רגלי על רגליו... רמז ברור כשמש לצורך שלי באצבעות ידיו שיעסו ויענגו... תפקיד שלקח על עצמו בזמן ההריונות, מאותם פינוקים שבימים עברו, ימים שהיינו כגרושים/פרודים חשבתי שאוכל לקנות במקומות של ספא בעבור כסף... ולא היא...
'אתה זוכר איך בקשת ממני חברות והיכן'...
פניו הפכו לרציניים. החיוך שהיה בתחילה רחב ולאחר דקות צר... נעלם כאילו העלתי אותו, אותי אותנו על איזה מוקש... הביט בפני... הביט לתוך עייני.. סוג של מבט ששורף אותך... 'שורף' באופן החיובי של המילה...
'את יודעת...' לחש כמו לא רצה שמשהו אחר חס ושלום ישמע... אתה באמצע המדבר איש שלי... הישרתי מבט לעיניו 'את יודעת ריקי...' ופתח בדיבור איטי...מהרגע הראשון שראיתי אותך במשרד הישן בלוניסקי... אמרתי לעצמי... ומאותו יום חששתי כל הזמן, חששתי שיבוא איזה... איזה טמבל לבקש את ידך אצל האביך ואת תסכימי...'
'השנים לא מבלבלות את האדם?' אני שואלת אותו... והוא מחייך ואומר שישנם ניסים... אבל הוא יכול לספר לי את קורותינו דקה דקה... ואם לא בכל דקה שעה שעה בלי בעיה...
'את זוכרת שהלכנו לקנות בגדים?
למה את חושבת שלקחתי אותך אל בית הורי... להראות להורי את המנהלת משרד שלי???'
צחק... צחק...
'חשבתי שאתה ג'נטלמן היית...' צחקתי בקול גדול...
והוא לחש לי
'מאוהב'
ספר לי את הספור מתוך העיינים שלו. ואנחנו הנשים הרי זוכרות פי אלף מהם... בעיקר פרטים קטנים. הוא לא החסיר...
זה היה לילה חורפי... ישבנו חבורה שמחה של לוחמים לשעבר מאותה יחידה ומאותו הצוות... ועוד בנות... ריקי ובנות מהמעמד העליון... בלי שמות... כולן ממקומות ידועים עד מוכרים.. ושם הוא אמר נמאס לו מכל ההצעות... והבקשות... וההמלצות...
'מאז היית מלכה' הוא אמר. ודמעות ירדו מעייני כי כן... ואם היום מיד לאחר ראש השנה... אני נזכרת שאמר לי 'אנחנו שותפים'...
יש לי איש שממעט בדיבור...
ויש לנו חמישה נכדים ועוד שניים בדרך... ואינשאללה שבשנה הזו שנכנסה הבן שלנו והחברה שלו כבר יקיימו את מה שהבטיחו...
א מה אם הוא שתקן ומה איכפת לי שאצלו 'כן' או 'לא' אלו לא מילים אלה משפטים...
ומה איכפת לי... לעסות לי את אצבעות הרגליים הוא יודע???
גמר חתימה טובה...
בלאגן...
שולחנות עמוסות כל טוב... שולחנות עמוסות כלים לשטיפה
מעט או שלא ממה שנשאר, הרבה מפיות משומשות על השולחן... לזכר.
קנקני תה עלים וקפה מהביל...
דיבורים וצחוקים וחיוכים נשיקות חיבוקים...
בשרים על האש... סוסים טרקטורונים...
במילה אחת כמעט כמעט מושלם...
איך הוא אומר האיש שלי? 'כמעט שערי גן עדן'...
לשם כאלה חי האדם... לשם כאלה.
הבת שלנו יצאה מכאן, בעלה אתה וילדיה... פי 250 יותר טוב מאשר נכנסה כשהובלתי אותה לבית אבא ואמא מבית החולים... הנפחיות יורדו כמעט נעלמו... האף מחכה לשיפוץ... תפרים בכמה מקומות... ניתן ב"ה היה להתפרע... להאשים את בעלה באלימות יתרה... אלה שבמקרה של זו הבת... טוב לא חשוב.
גם הבנימין שלנו לקח ציוד מהבית יעשה את הלילה בתל אביב... וכשלא יוכל לעמוד לגמרי על הרגליים יקח מונית ויסע אל אחותו... שם תחכה לו ספה מוכנה לשינה טובה. ביום א' בבוקר... לשיגרת סיום שרות צבאי בעזה"ש יתברך ושישמור עליהם מכל משמר...
ואנחנו שנינו נותרנו.
ברכנו כל יושבי רכב שיצאה את החניה ויצא אל הדרך נעלם בין שדרת עצי הזית... ורק בכורתנו ובעלה יצאו אל ביתם מחכים לצאת השבת... אז יעלו אל הרכב שלהם את הנכדים החמודים שלי... הרבה ציוד לשבוע שלם אצל הוריו של החתן שלנו אותו אנחנו מכנים שלא בטעות 'גולנצ'יק'
אמא שלו התקשרה מהשומרון... מברכת את כולנו בשנה טובה ושאר הברכות ולבסוף שאלה באם 'אשחרר'... לפחות ליום כיפור. צחקנו... שתי החותנות... ומאחר והיה שמח 'שחררתי גם לשמחת תורה...' הא?
'קפה?' שאל אישי 'קפה' עניתי ויצאת אל מקום המרבץ הקבוע... אל המרפסת הגדולה שפונה אל דרום מזרח... או נכוון יותר אל הדיר, האורווה והחצרות שלנו.
רוח מנשבת האחר הצהריים מתחלף אט אט בערב שיהיה ללילה... ואני מבקשת לכתוב את הדרך שלי מראש השנה ליום הכיפורים... מ'הכתיבה' אל 'החתימה'...
אלה שהנ"ל מגיע בידו טס קנקן קטן ושתי כוסות לקפה... ומוזג.
'את ואני' הוא אומר לי... ומאחר והאיש ממעט בדיבור באופן כללי או יסודי... לאמור שמילה בת שתי אותיות עבור האיש שלי כדבר משפטים... שלמים... הופ...
אמרתי לעצמי 'מאוהב'.
מסתכלים אל החושך... זהו חושך אין סופי... כאותו האין סוף של הכוכבים שרואים כאשר מעלים את המבטים מעלה... כל כוכב בפני עצמו...
עשר שנים של ביחד... כל כך הרבה קורה בעשר שנים... יש לנו נכדות ונכדים, יש לנו חתנים... בעשור בן התגייס השתחרר והוא מתפרנס והבנימין שלנו אוטוטוטוטו מסיים שרות...
ואנחנו כמו... לא יודעת כמו מה מפחדים לגעת חוששים ממה יהיה איך יראה יום אחרי ש'נפוצץ' איזה פצע...
כן... פגענו... כן פגענו...
לקחתי אחריות... השארתי את הכבוד לאחרים... לא קל... והוא???
הוא סלח. מילה כל כך קטנה... שאין לה תחליף...
היום אתמול שלשום הבטתי באיש שלי...
עשר שנים לא היה לי אפשרי לבחון אותו... לא בכל מה שאנחנו מכירים ויודעים... על המעבר...
על ה'קפה?'
'אתה יודע שאתה איש משפחה מדהים?' שאלתי אותו...
יש לו חיוך... אולי פעם יצא לספר על חיוכו של האיש שלי...
אבל כאן ועכשיו... 'נהנתי מכל רגע' הוא אמר בפשטות שכזו... הוא רכב על הסוסה שלנו הוא לימד את הבנות 'המאומצות' שלנו לרכב על סוס...
הוא היה סבא והיה חותן... בכל מאת האחוזים... ועכשיו הוא ואני אני והוא... 'קפה?' שאל הבעל את רעייתו.
'תספר לי בעלי... ' פניתי אליו לאחר לגימה שניה...
הנחתי את כפות רגלי על רגליו... רמז ברור כשמש לצורך שלי באצבעות ידיו שיעסו ויענגו... תפקיד שלקח על עצמו בזמן ההריונות, מאותם פינוקים שבימים עברו, ימים שהיינו כגרושים/פרודים חשבתי שאוכל לקנות במקומות של ספא בעבור כסף... ולא היא...
'אתה זוכר איך בקשת ממני חברות והיכן'...
פניו הפכו לרציניים. החיוך שהיה בתחילה רחב ולאחר דקות צר... נעלם כאילו העלתי אותו, אותי אותנו על איזה מוקש... הביט בפני... הביט לתוך עייני.. סוג של מבט ששורף אותך... 'שורף' באופן החיובי של המילה...
'את יודעת...' לחש כמו לא רצה שמשהו אחר חס ושלום ישמע... אתה באמצע המדבר איש שלי... הישרתי מבט לעיניו 'את יודעת ריקי...' ופתח בדיבור איטי...מהרגע הראשון שראיתי אותך במשרד הישן בלוניסקי... אמרתי לעצמי... ומאותו יום חששתי כל הזמן, חששתי שיבוא איזה... איזה טמבל לבקש את ידך אצל האביך ואת תסכימי...'
'השנים לא מבלבלות את האדם?' אני שואלת אותו... והוא מחייך ואומר שישנם ניסים... אבל הוא יכול לספר לי את קורותינו דקה דקה... ואם לא בכל דקה שעה שעה בלי בעיה...
'את זוכרת שהלכנו לקנות בגדים?
למה את חושבת שלקחתי אותך אל בית הורי... להראות להורי את המנהלת משרד שלי???'
צחק... צחק...
'חשבתי שאתה ג'נטלמן היית...' צחקתי בקול גדול...
והוא לחש לי
'מאוהב'
ספר לי את הספור מתוך העיינים שלו. ואנחנו הנשים הרי זוכרות פי אלף מהם... בעיקר פרטים קטנים. הוא לא החסיר...
זה היה לילה חורפי... ישבנו חבורה שמחה של לוחמים לשעבר מאותה יחידה ומאותו הצוות... ועוד בנות... ריקי ובנות מהמעמד העליון... בלי שמות... כולן ממקומות ידועים עד מוכרים.. ושם הוא אמר נמאס לו מכל ההצעות... והבקשות... וההמלצות...
'מאז היית מלכה' הוא אמר. ודמעות ירדו מעייני כי כן... ואם היום מיד לאחר ראש השנה... אני נזכרת שאמר לי 'אנחנו שותפים'...
יש לי איש שממעט בדיבור...
ויש לנו חמישה נכדים ועוד שניים בדרך... ואינשאללה שבשנה הזו שנכנסה הבן שלנו והחברה שלו כבר יקיימו את מה שהבטיחו...
א מה אם הוא שתקן ומה איכפת לי שאצלו 'כן' או 'לא' אלו לא מילים אלה משפטים...
ומה איכפת לי... לעסות לי את אצבעות הרגליים הוא יודע???
גמר חתימה טובה...
