מענה לאורנה
הי אורנה,
המצבים שבהם הילדים מסרבים לבוא לביתו של האב/האם או להכיר בחייהם החדשים, הם מצבים מורכבים. כל מקרה לגופו, זה נכון תמיד.
זוגיות בפרק ב' עם הילדים היא עולם ומלואו, ואין כללים וחוקים להתמודדות שאחידים לכל המקרים. זה ברור .
את צודקת. לפעמים גם גישה מאוד חיובית של בת הזוג לא עוזרת, אם הילדים מחליטים שהם מתנגדים בכל מחיר.
יחד עם זאת באותה מידה ברור שגישה שלילית של בת הזוג לא מקדמת ולא משרתת את העניין.
אני מכירה נשים ששומרות טינה, מחמיצות פנים, ונותנות לילדים של בני הזוג שמגיעים הביתה תחושה שהם לא רצויים ולא אהובים.
הן כל כך כועסות על התנהגות הילד/ה ועל גישת ההורה בן זוגם, שגם כשהם כבר מגיעים, לא נפתחת האפשרות לתקשורת נעימה, לאוירה טובה ולנסיונות להתקרב.
אני מאמינה שהחלק שלנו מול הילדים של בני הזוג, הוא תמיד לתת להם תחושה שהיכן שנמצא אבא שלהם, שם גם מקומם.
אם אנחנו גרים יחד, אז הבית שלנו הוא גם הבית של כל הילדים שלנו כולם, בין אם מגיעים פעמיים בשבוע, או פעם בשנה.
הפוסט נכתב כדי לתת תשומת לב לחלק שלנו כבני הזוג של... במקרים האילו של התנגדות הילד לזוגיות החדשה.
אין לנו כל יכולת לשנות מישהו אחר, לא את הילדים, לא את אבא שלהם, אלא רק את עצמינו, את הגישה שלנו.
זה החלק שלנו בתהליך, עליו יש לנו שליטה.
בעיניי בכל שלב אנחנו צריכים לבדוק שבכל מה שקשור אלינו, אנחנו לא מנוהלים ע"י אגו, כעסים, התחשבנויות, אלא ע"י קבלה, סלחנות ואמפטיה - כלפי הילדים שלנו וכלפי הילדים של בני הזוג שלנו, באותה מידה.
גלית הלר
