כשהסבלנות נפרמת והלבדות נמאסת
איך מפסיקים להיות לבד כשלהיות לבד זה כל מה שיודעים?
איך מפסיקים להיות לבד כשזה מתנגד אל הרצון להיות לבד?
איך יודעים שזה הזמן?
איך יודעים אם מוכנים?
החלטתי להכנס לעסק הזה של להיות לבד ברצינות כבר מכבר כמה שנים טובות. וזה עבד נהדר. לבד למדתי לא להיות בודד.
הבדידות הפכה ללבדות, שזה נהדר למישהו מופנם שיש לו מכסה מאוד נמוך לכמה שהוא יכול לתת לאחרים אבל לעצמו הוא יכול לתת המון. במיוחד כשהוא נמצא בלבדות. אז הוא עובד על עצמו, בתקווה שהוא יתקרב להיות שלם לבדו. והוא מרגיש שהוא ממש קרוב לזה. דברים הלכו לקראתו בזמן האחרון סוף סוף, דפוק על עץ.
אבל תמיד אפשר עוד. זה מאוד ברור שבלבדות יהיה אפשר לתת עוד דחיפה רצינית. אם זה לא שבור למה לתקן?
מכסה מאוד נמוך, אבל לא לחלוטין. תמיד היה מקום, רצון... מועט. מספיק בשביל מקום לעוד אדם אחד. רצון שנדחק על ידי רצונות יותר דחופים, רצונות יותר קלי השגה. או לפחות יותר נוחי עשייה.
רק עכשיו שכשחלק מהרצונות האלו נרגעו והתממשו (לא לסיפאתם, שימו לב) אולי הגיע הזמן, אולי סוף סוף יש זמן לשלב את הרצון שיוציא מהלבדות.
אם כי, כמה אני באמת מוכן להשקיע? אני לא אדם של חצי מידות. איך אני משקיע רק חלק מהמאמצים שלי לדבר שסך הכל די חשוב לי.
די חשוב לי אבל גם יכול לחכות. כמו שחיכיתי עד עכשיו.
לא יכול להשקיע את כל המאמצים כמו שאני מתוכנת לעשות, הרי יש לי עוד דברים עכשיו, גם אם הם על אש נמוכה (טוב, יותר בינונית).
גם איך עושים את זה?
בתהליך ההתנקות שרפתי הרבה גשרים (אם כי יחידי הגשר שהיה לי קשה לשרוף, ואותו שרפתי פעמיים).
תמיד היתה תוכנית: אתה תדע שאתה מוכן כשתצא אל העולם.
אבל אתה פשוט עדיין לא שם.
עוד קצת.
אבל אתה חושב שאתה מוכן.
בערך.
פשוט לא רוצה לצאת עדיין.
נוח לך.
ואתה בסדר עם זה.
רק לפעמים הסבלנות נפרמת.
איך מפסיקים להיות לבד כשלהיות לבד זה כל מה שיודעים?
איך מפסיקים להיות לבד כשזה מתנגד אל הרצון להיות לבד?
איך יודעים שזה הזמן?
איך יודעים אם מוכנים?
החלטתי להכנס לעסק הזה של להיות לבד ברצינות כבר מכבר כמה שנים טובות. וזה עבד נהדר. לבד למדתי לא להיות בודד.
הבדידות הפכה ללבדות, שזה נהדר למישהו מופנם שיש לו מכסה מאוד נמוך לכמה שהוא יכול לתת לאחרים אבל לעצמו הוא יכול לתת המון. במיוחד כשהוא נמצא בלבדות. אז הוא עובד על עצמו, בתקווה שהוא יתקרב להיות שלם לבדו. והוא מרגיש שהוא ממש קרוב לזה. דברים הלכו לקראתו בזמן האחרון סוף סוף, דפוק על עץ.
אבל תמיד אפשר עוד. זה מאוד ברור שבלבדות יהיה אפשר לתת עוד דחיפה רצינית. אם זה לא שבור למה לתקן?
מכסה מאוד נמוך, אבל לא לחלוטין. תמיד היה מקום, רצון... מועט. מספיק בשביל מקום לעוד אדם אחד. רצון שנדחק על ידי רצונות יותר דחופים, רצונות יותר קלי השגה. או לפחות יותר נוחי עשייה.
רק עכשיו שכשחלק מהרצונות האלו נרגעו והתממשו (לא לסיפאתם, שימו לב) אולי הגיע הזמן, אולי סוף סוף יש זמן לשלב את הרצון שיוציא מהלבדות.
אם כי, כמה אני באמת מוכן להשקיע? אני לא אדם של חצי מידות. איך אני משקיע רק חלק מהמאמצים שלי לדבר שסך הכל די חשוב לי.
די חשוב לי אבל גם יכול לחכות. כמו שחיכיתי עד עכשיו.
לא יכול להשקיע את כל המאמצים כמו שאני מתוכנת לעשות, הרי יש לי עוד דברים עכשיו, גם אם הם על אש נמוכה (טוב, יותר בינונית).
גם איך עושים את זה?
בתהליך ההתנקות שרפתי הרבה גשרים (אם כי יחידי הגשר שהיה לי קשה לשרוף, ואותו שרפתי פעמיים).
תמיד היתה תוכנית: אתה תדע שאתה מוכן כשתצא אל העולם.
אבל אתה פשוט עדיין לא שם.
עוד קצת.
אבל אתה חושב שאתה מוכן.
בערך.
פשוט לא רוצה לצאת עדיין.
נוח לך.
ואתה בסדר עם זה.
רק לפעמים הסבלנות נפרמת.
) ... 
