כשיש פער
בתוך מסגרת של יעוץ וטיפול אחד המצבים הכואבים ביותר הוא כאשר ההורים נתקלים בהתנהגויות של ילדיהם,שלא היו מדמיינים בחלומותיהם השחורים שבהן ייתקלו.עולה אז פנטזיה [או מציאות,כשמדובר במשפחה עם ילדים גם ביולוגים] ששום ילד ביולוגי שלהם לא היה עושה כן. והכוונה לשקרים באמפליטודה רחבה,גניבות מדאיגות,התנהגות אנטי-סוציאלית .
עולה אכזבה,עולה גם אבל גדול על הילד שהיה יכול להיות,כביכול לעומת הילד שקיים בפועל וגם תחושת אשמה "במה,לכל הרוחות אנחנו היינו לא בסדר?"
בתוך כך עולה גם בילבול שקיים בתקופה הנוכחית באקלים הכללי בין הורים לילדים. דור ההורים הוא דור שכשגדל היה אמור לשרת במידה רבה את ההורים,להמשיך אותם ואת ערכיהם ורעיונותיהם ,לפעמים גם בממשי לרשת את מקום העבודה של אבא.ואילו דור הילדים הוא דור של "דיאדה"-הכל ממורכז היום אל הילדים,אנו ההורים כביכול אמורים כל הזמן לחוג מסביבם. אלה תפיסות דוריות מאד סותרות -זו שאיתה גדלנו וזו שלאורה אנחנו מגדלים.לכן גם יש הרבה בלגן ברגשות כשיש קשיי התנהגות גדולים אצל הילדים הגדלים. האם אנחנו אמורים להתנהג כפי שגודלנו או לפי "תרבות החינוך החדשה"?האם לעשות ה כ ל כדי להבין את הילד,לקבל אותו כפי שהוא,להעתיר עליו חם ואהבה,להיות עם סליחה וקבלה .או ללכת על מדיניות ענישה קשוחה,כזו שמשדרת "אין ברירה"?
אין פה תשובה אחת.אני חשה איכשהוא שבעבר היתה קיצוניות לכיוון של "מטרת קיומם של הילדים היא לגרום נחת להורים" ואילו היום קיימת קיצוניות הפוכה של "ריקוד סביב" הילדים שלנו,ושכמו המהלכים בהיסטוריה בכלל של תזה אנטיתזה וסינטזה אנחנו בפיתחה של תקופה מאוזנת יותר ,שיהיה בה מקום מכובד גם לראיית ההורים וציפיותיהם ,וגם לילד הממשי.
בינתיים מה שחשוב שהורים לא יקחו על עצמם מייד אשמה כשהתנהגויות הילד הופכות דרסטיות. באופן מעניין כשמחזקים הורה ונותנים לו ולמחשבותיו את כל המקום והאמפתיה,לניסיוני זה מקרין גם על שאר המשפחה. וכמובן שיש מקום למרחב אישי [מטפל ומטפח] לילד המתפתח. אהבה וגבולות יעשו את העבודה בגילאים הצעירים. לגבי המתבגרים-אני חשה שנחוץ עוד הרבה מעבר לכך.
בתוך מסגרת של יעוץ וטיפול אחד המצבים הכואבים ביותר הוא כאשר ההורים נתקלים בהתנהגויות של ילדיהם,שלא היו מדמיינים בחלומותיהם השחורים שבהן ייתקלו.עולה אז פנטזיה [או מציאות,כשמדובר במשפחה עם ילדים גם ביולוגים] ששום ילד ביולוגי שלהם לא היה עושה כן. והכוונה לשקרים באמפליטודה רחבה,גניבות מדאיגות,התנהגות אנטי-סוציאלית .
עולה אכזבה,עולה גם אבל גדול על הילד שהיה יכול להיות,כביכול לעומת הילד שקיים בפועל וגם תחושת אשמה "במה,לכל הרוחות אנחנו היינו לא בסדר?"
בתוך כך עולה גם בילבול שקיים בתקופה הנוכחית באקלים הכללי בין הורים לילדים. דור ההורים הוא דור שכשגדל היה אמור לשרת במידה רבה את ההורים,להמשיך אותם ואת ערכיהם ורעיונותיהם ,לפעמים גם בממשי לרשת את מקום העבודה של אבא.ואילו דור הילדים הוא דור של "דיאדה"-הכל ממורכז היום אל הילדים,אנו ההורים כביכול אמורים כל הזמן לחוג מסביבם. אלה תפיסות דוריות מאד סותרות -זו שאיתה גדלנו וזו שלאורה אנחנו מגדלים.לכן גם יש הרבה בלגן ברגשות כשיש קשיי התנהגות גדולים אצל הילדים הגדלים. האם אנחנו אמורים להתנהג כפי שגודלנו או לפי "תרבות החינוך החדשה"?האם לעשות ה כ ל כדי להבין את הילד,לקבל אותו כפי שהוא,להעתיר עליו חם ואהבה,להיות עם סליחה וקבלה .או ללכת על מדיניות ענישה קשוחה,כזו שמשדרת "אין ברירה"?
אין פה תשובה אחת.אני חשה איכשהוא שבעבר היתה קיצוניות לכיוון של "מטרת קיומם של הילדים היא לגרום נחת להורים" ואילו היום קיימת קיצוניות הפוכה של "ריקוד סביב" הילדים שלנו,ושכמו המהלכים בהיסטוריה בכלל של תזה אנטיתזה וסינטזה אנחנו בפיתחה של תקופה מאוזנת יותר ,שיהיה בה מקום מכובד גם לראיית ההורים וציפיותיהם ,וגם לילד הממשי.
בינתיים מה שחשוב שהורים לא יקחו על עצמם מייד אשמה כשהתנהגויות הילד הופכות דרסטיות. באופן מעניין כשמחזקים הורה ונותנים לו ולמחשבותיו את כל המקום והאמפתיה,לניסיוני זה מקרין גם על שאר המשפחה. וכמובן שיש מקום למרחב אישי [מטפל ומטפח] לילד המתפתח. אהבה וגבולות יעשו את העבודה בגילאים הצעירים. לגבי המתבגרים-אני חשה שנחוץ עוד הרבה מעבר לכך.