כשכאב פיזי הופך לדיכאון
- פותח הנושא אופיר4999
- פורסם בתאריך
מאמר מעניין
אם כי משהו בכותרת צרם לי. במקום "כשכאב פיזי הופך לדיכאון" הייתי כותבת "כשכאב פיזי מביא דיכאון". הכאב אכן הוא גורר אחריו דיכאון פעמים רבות - אך הדיכאון לא מחליף את הכאב. הכאב ממשיך לכאוב, והדיכאון בנוסף.
אני מבינה מספיק בפיברומיאלגיה (גם על בשרי וגם מהפורום הנעים השכן), כדי להגיד את זה, אבל מצד שני אני לא מבינה הרבה בדיכאון, אז תקנו אותי אם יש צורך.
אני תוהה עד כמה התשובה הזו תהיה שונה לגבי מחלות ותסמונות כאב אחרות. מה דעתך?
אם כי משהו בכותרת צרם לי. במקום "כשכאב פיזי הופך לדיכאון" הייתי כותבת "כשכאב פיזי מביא דיכאון". הכאב אכן הוא גורר אחריו דיכאון פעמים רבות - אך הדיכאון לא מחליף את הכאב. הכאב ממשיך לכאוב, והדיכאון בנוסף.
אני מבינה מספיק בפיברומיאלגיה (גם על בשרי וגם מהפורום הנעים השכן), כדי להגיד את זה, אבל מצד שני אני לא מבינה הרבה בדיכאון, אז תקנו אותי אם יש צורך.
אני תוהה עד כמה התשובה הזו תהיה שונה לגבי מחלות ותסמונות כאב אחרות. מה דעתך?
ויויאן טאץווד
Member
זו התגובה הכי טבעית ונורמלית
למצב כזה, ואז אנחנו צריכים לנסות לשפר לפחות את מה שהוא בכוחנו, ועל מצב רוח יש לנו יכולת שליטה (במידה כזו או אחרת, עם עזרה כזו או אחרת). כי אנחנו יודעים שזה רק יחמיר את המצב הפיזי ויוריד אותנו למטה ויהיה לנו פחות כוח התמודדות.
מה שנקרא מוכרחים להיות שמח.
אז לא חייבים ממש לצהול, אבל להחזיק את עצמנו על שפת התהום של הדיכאון זה ממש חשוב, ממש מוכרחים, כי זה צורך קיומי, לא כי זה יותר נחמד למישהו...
כמובן שזה סוג של מעגל - גופנפש, המצב הנפשי משפיע על הגופני ולהיפך.
אז אנחנו צריכים לנסות כמה שאנחנו יכולים לא לתת למחלות שלנו להכריע אותנו, נפשית לפחות.
אני הייתי אדם דכאוני תמיד אגב.
פתאום מאז שאני חולה אומרים לי שאני אופטימית, בחיים לא נחשדתי בשמץ של אופטימיות. אבל זה ממש צורך קיומי.
למצב כזה, ואז אנחנו צריכים לנסות לשפר לפחות את מה שהוא בכוחנו, ועל מצב רוח יש לנו יכולת שליטה (במידה כזו או אחרת, עם עזרה כזו או אחרת). כי אנחנו יודעים שזה רק יחמיר את המצב הפיזי ויוריד אותנו למטה ויהיה לנו פחות כוח התמודדות.
מה שנקרא מוכרחים להיות שמח.
כמובן שזה סוג של מעגל - גופנפש, המצב הנפשי משפיע על הגופני ולהיפך.
אז אנחנו צריכים לנסות כמה שאנחנו יכולים לא לתת למחלות שלנו להכריע אותנו, נפשית לפחות.
אני הייתי אדם דכאוני תמיד אגב.
פתאום מאז שאני חולה אומרים לי שאני אופטימית, בחיים לא נחשדתי בשמץ של אופטימיות. אבל זה ממש צורך קיומי.
ויויאן טאץווד
Member
לפי מה שראיתי וקראתי
כל אנשי מקצוע הרפואה שמתעסקים וצריכים לדבר על זה נגיד מהפודיום אומרים שמצב של מחלה מביא איתו דכאון וייאוש וכעס וכל מיני דברים כאלה, והם משניים למחלה, ומאד שכיחים ונורמליים.
אפילו קוראים לעצם המצב של מחלה כרונית "טראומה מתמשכת".
הבעיה היא שכשהרופא הזה יושב בקליניקה שלו, ויש עליו עומס מטורף, הוא צריך לראות פציינט כל 5 דקות ועוד דחפו לו כמה, והמערכת יושבת לו על הראש והכל, אז להגיד: "אתה סובל מדיכאון, לך לפסיכיאטר", זה מסתדר להם יותר בלו"ז הצפוף להחריד שהם עובדים בו.
העיקר שיהיה: נקסט, נקסט, שהקופה תראה שהיו מקסימום פציינטים במינימום זמן.
ואני לא מאשימה את הרופאים, זה מקצוע שוחק נורא נורא, והם הרבה פעמים פועלים במסגרת בלתי אפשרית.
אם זה יעניין מישהו יש סוג של "בלוג" של רופאה שהיא בשנה הראושנה לעבודתה, וזה נותן פריזמה להסתכל על הצד שלהם. וזה קורע את הלב לא פחות מאשר מצבם של החולים.
אני לא אצרף את זה פה כי זה באמת חומרים קשים. אז רק מי שירצה.
כל אנשי מקצוע הרפואה שמתעסקים וצריכים לדבר על זה נגיד מהפודיום אומרים שמצב של מחלה מביא איתו דכאון וייאוש וכעס וכל מיני דברים כאלה, והם משניים למחלה, ומאד שכיחים ונורמליים.
אפילו קוראים לעצם המצב של מחלה כרונית "טראומה מתמשכת".
הבעיה היא שכשהרופא הזה יושב בקליניקה שלו, ויש עליו עומס מטורף, הוא צריך לראות פציינט כל 5 דקות ועוד דחפו לו כמה, והמערכת יושבת לו על הראש והכל, אז להגיד: "אתה סובל מדיכאון, לך לפסיכיאטר", זה מסתדר להם יותר בלו"ז הצפוף להחריד שהם עובדים בו.
העיקר שיהיה: נקסט, נקסט, שהקופה תראה שהיו מקסימום פציינטים במינימום זמן.
ואני לא מאשימה את הרופאים, זה מקצוע שוחק נורא נורא, והם הרבה פעמים פועלים במסגרת בלתי אפשרית.
אם זה יעניין מישהו יש סוג של "בלוג" של רופאה שהיא בשנה הראושנה לעבודתה, וזה נותן פריזמה להסתכל על הצד שלהם. וזה קורע את הלב לא פחות מאשר מצבם של החולים.
אני לא אצרף את זה פה כי זה באמת חומרים קשים. אז רק מי שירצה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.