birth and death
New member
כשרעם פעמיים
השמיים רטבו מגשם ועכורים היו מפיח, האויר קפוא כקרחם הצח של ההרים ואילו האדמה בערה והיה ליבה בוכה... גועש... ההפצצות נמשכו ימים רבים. במהרה לא נשאר מבנה אחד אשר עמד על תילו... ותוך ימים ספורים... היתומים... ששרדו בכו בלי הפסקה, עומדים על עצמם, ילדים. והברקים המתלקחים הוסיפו לעמוד על שלהם. היום הם שורדים בין ההריסות של מה שהייתה פעם עיר. כזו עם ארובות ועשן, רעש וצפירות מהכבישים הסובבים. לפני אותו יום ארור בו פרצה המתקפה... אני זוכרת שרצתי לסגור את החלון. בדרכי נפלתי על ברכיי, המומה מהפיצוצים והשריקות, צעקתי לבן הקטן להגיף את התריסים. זאת מבלי שהבחנתי כי פלג גופי התחתון חסר. זה היה תחילת החורף, באותו הלילה סיפרה לנו הגננת. בתחילת החורף מגיע הסתיו, כדי לשטוף את האויר החם עם גשם ורוח להפשיט את העצים מעליהם היבשים. הסתכלתי על הגשם הרבה, מהספה, דרך החלון הפתוח. טיפות קטנטנות השפריצו עלי כשנשברו לרסיסים על אדן החלון. רעם וברק... כמו שלימדה אותנו הגננת, אבל עכשיו זה לא סתיו, כי זה כבר לא הגשם הראשון ואחרי הברק רעם פעמיים. מלמעלה הבטתי בו, בן הקטן, עוטף את גופי המצטנן בשמיכה אפורה מחדרי וזוחל אל הפינה המוגנת. אני זוכרת את פניו אשר בכו בכי אילם, מבועת, כשעיניו אובות אותי אך גופו מסרב לנוע. בוכה בכי חרישי אל כפות ידיו בכדי שהצפלין לא ישמע אותו ויגיע לסיים את מלאכתו. מלאכת המלאך האיום אותה לקח על עצמו, איש אינו יאמר בשם מי לקח אותה. איש לא ישער מה שכרו. ומה השכר על עבודה שכזו? מה יואיל להיות השכר על משימה שכזו. רצתי להתחבא בפינה של חדר השינה של אמא ואבא, לא משהו שנהגתי לעשות בילדותי. אל מתחת לארון שנפל ונשען על צידו אל הקיר, הרצפה שם נראתה בטוחה. וההפצצות לא חדלו לרגע והגשם זלג עלי דרך הסדק העצום בתיקרה כאילו מנסה לפייס, כאילו אינו מודע לחומרת הדבר, מסביר פנים ומציע להצמיח לעצים הערומים עלים חדשים וירוקים. הגעתי מלמעלה, מגובה באהבתה של שמש, לנחות אל הערים ולמלא גניהן בטוב. טיפות מליבה של השמש אל עורה של נשמתה, גאיה. התנדנתי באותם הצהריים על כסא הנדנדה שסיימתי לבנות לא מכבר. לפתע רעם פעמיים וכל עולמנו בער. דרך החלון גופי נשמט לי, בעת הבטתי אל הנוף. לפני כן רעם פעמיים... ומן השחקים הגיע שליחו של הסוף. אני זוכר שבכיתי בפחד, על אימי, בפינה בחדרה... זאת לאחר שרעם פעמיים והגיחה הספינה הורודה. מביטה אל עולמי מתחתי, הגשם טס מטה דרכי, עולמי חרב פעמיים... בידיה של ספינת האויר.
השמיים רטבו מגשם ועכורים היו מפיח, האויר קפוא כקרחם הצח של ההרים ואילו האדמה בערה והיה ליבה בוכה... גועש... ההפצצות נמשכו ימים רבים. במהרה לא נשאר מבנה אחד אשר עמד על תילו... ותוך ימים ספורים... היתומים... ששרדו בכו בלי הפסקה, עומדים על עצמם, ילדים. והברקים המתלקחים הוסיפו לעמוד על שלהם. היום הם שורדים בין ההריסות של מה שהייתה פעם עיר. כזו עם ארובות ועשן, רעש וצפירות מהכבישים הסובבים. לפני אותו יום ארור בו פרצה המתקפה... אני זוכרת שרצתי לסגור את החלון. בדרכי נפלתי על ברכיי, המומה מהפיצוצים והשריקות, צעקתי לבן הקטן להגיף את התריסים. זאת מבלי שהבחנתי כי פלג גופי התחתון חסר. זה היה תחילת החורף, באותו הלילה סיפרה לנו הגננת. בתחילת החורף מגיע הסתיו, כדי לשטוף את האויר החם עם גשם ורוח להפשיט את העצים מעליהם היבשים. הסתכלתי על הגשם הרבה, מהספה, דרך החלון הפתוח. טיפות קטנטנות השפריצו עלי כשנשברו לרסיסים על אדן החלון. רעם וברק... כמו שלימדה אותנו הגננת, אבל עכשיו זה לא סתיו, כי זה כבר לא הגשם הראשון ואחרי הברק רעם פעמיים. מלמעלה הבטתי בו, בן הקטן, עוטף את גופי המצטנן בשמיכה אפורה מחדרי וזוחל אל הפינה המוגנת. אני זוכרת את פניו אשר בכו בכי אילם, מבועת, כשעיניו אובות אותי אך גופו מסרב לנוע. בוכה בכי חרישי אל כפות ידיו בכדי שהצפלין לא ישמע אותו ויגיע לסיים את מלאכתו. מלאכת המלאך האיום אותה לקח על עצמו, איש אינו יאמר בשם מי לקח אותה. איש לא ישער מה שכרו. ומה השכר על עבודה שכזו? מה יואיל להיות השכר על משימה שכזו. רצתי להתחבא בפינה של חדר השינה של אמא ואבא, לא משהו שנהגתי לעשות בילדותי. אל מתחת לארון שנפל ונשען על צידו אל הקיר, הרצפה שם נראתה בטוחה. וההפצצות לא חדלו לרגע והגשם זלג עלי דרך הסדק העצום בתיקרה כאילו מנסה לפייס, כאילו אינו מודע לחומרת הדבר, מסביר פנים ומציע להצמיח לעצים הערומים עלים חדשים וירוקים. הגעתי מלמעלה, מגובה באהבתה של שמש, לנחות אל הערים ולמלא גניהן בטוב. טיפות מליבה של השמש אל עורה של נשמתה, גאיה. התנדנתי באותם הצהריים על כסא הנדנדה שסיימתי לבנות לא מכבר. לפתע רעם פעמיים וכל עולמנו בער. דרך החלון גופי נשמט לי, בעת הבטתי אל הנוף. לפני כן רעם פעמיים... ומן השחקים הגיע שליחו של הסוף. אני זוכר שבכיתי בפחד, על אימי, בפינה בחדרה... זאת לאחר שרעם פעמיים והגיחה הספינה הורודה. מביטה אל עולמי מתחתי, הגשם טס מטה דרכי, עולמי חרב פעמיים... בידיה של ספינת האויר.