לאה שמולביץ
New member
כתבה יפה מאד חובה לקרוא
חובה לקרוא 1188 כתוב יפה, נכון עד כאב, מנוסח בצורה שאין שניה לה, כל הכבוד לכותב. ראייה נכונה כל כך של הדרמה, של הניצבים, של העריכה המגמתית של ערוץ 2, של הסתרת האמת על מנת לגרוף יותר SMS מהקהל. כתבה יפה שצריך לפרסם אותה בעתונות ובכל אתר אפשרי תוכן מעשה בנער שלא ידע לפנטז רבות דובר ועוד ידובר באלירז שדה, הגיבור שקטל את מפלצת הריאליטי. חרב וודאי מונפת מעל צווארם של המלהקים ששלפו את אלירז משדה הערסים המלבלבים של חדרה. מי שנדמה בשבועות הראשונים כחלומו הרטוב של הפריים טיים הפך לסיוטו הגרוע ביותר של כל עורך. שדה הוא כוכב ריאליטי חד פעמי. הוא מאגד בגוף ציפלוני אחד את רוב הדמויות הנדרשות לסיפור טוב ומגוון – הגיבור המגן על חלשים, מקדם העלילה ומעורר ההזדהות, גבר-גבר נחשק שאין לו כל בעיה לצווח כילדה כל אימת שנשות הבית עושות לו “בו”, מנהיג בלתי מעורער, ילד חסר ביטחון ועלמה מתעלפת (פעמיים!), לוחם דעתן אך גם האוזן הקשבת והפסיכולוג, מחייה השפה העברית, מי שגורם לשכניו ולצופיו להתרגש עד דמעות ועדיין מספק את האתנחתא הקומית. מי שרוב מעשיו הם רגעי קסם טלוויזיוניים. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. כי מי שמעז לחשוב שהוא כזה, לפנטז, מאבד את כל כספו בבורסה. למן ההתחלה הבינו ההפקה והקהל כי אין לנער טוב הלב מתחרים. איטס דה אלירז שדה שואו ומסביבו מתרוצצות דמויות המשנה שקיומן מוצדק ע”י התפקיד שהן משרתות: לספק לגיבור מצבים משתנים ולהוות קטליזטור לפעולות שלו. כמתבקש, יש את הנבל, רע הלב וסתום המוח, את הפיה הטובה שוברת הגבולות והגדרות, ואת הנסיכה המפונדרקת שהתבלבלה והיא בכלל ניצבת באגדה של מישהו אחר. ויש גם את בת הכפר הטהורה. אלירז הוא גיבור של אגדת ריאליטי, לא של תחרות מרובת משתתפים. ובאשר ליהקת, נדפקת. המופע של שיא הרגש הוא שחקן, ילעיזו יריביו. וזה נכון, שדה מבין את מה ש”מחנה” סער וד”ר ליצן החצרוני ומנחם שלעולם-אל-תעשה-לי-בן לא משכילים להבין. בתוכניות ריאליטי מסוג זה (קרי לא תחרויות כשרון) שם המשחק הוא אנושיות. הדניי-מנו והמנחם בנים והבובלילים של העולם, על אסטרטגייתם, יוהרתם, נלעגותם המבדחת את ההמונים או בלגניהם, לרוב יקודמו אל קו הגמר, אך לעולם לא יחצו אותו. ואלירז, חתול אשפתות אלדיני שכמותו, יודע זאת. אז הוא פותח את לבו, גופו ונפשו אל דיירי הבית ואלינו וחושף את מלוא ספקטרום האנושיות הגלום בו. תמהיל מסחרר של רוחב לב, חמימות מוח, הכאה על חטא, נאמנות, חצ’קונים, חוסר ביטחון, שבריריות הגוף, היפראקטיביות, איפוק, אגו, חוכמה, חפירות מילוליות, גבריות, נשיות, פתיחות מחשבה, אהבה, מודעות עצמית, כבוד לזולת, סלנג, רגשי נחיתות, חמלה, בלושה, פרנויה, גמישות וכנות. הכול מלבד רוע. הכול מלבד פריק שואו בשחור ולבן. ואנו מוקירים לו תודה, כי וואו זה יפה ופששט על האומץ. אז נכון, גם רוע, טיפשות ועיקשות הם מפגנים של אנושיות טהורה, אבל בשביל להיווכח ברשע האנושי אנחנו פותחים חדשות או את ערוץ ההיסטוריה. אנחנו רואים ריאליטי בתקווה כמוסה לשזוף עינינו דווקא בהוכחה שטבע האדם טוב מנעוריו. וכל אימת שהנה הנה הערס שבו פורץ החוצה, והמקטרגים מצקצקים בלשונם וסופקים ידיהם בהנאה של “איך ידענו!”, עושה הילד יו-טרן רגשי ומושיט יד, וחומל. בריאליטי, יותר משאנחנו רוצים לאשש את מה שידענו ולטפוח לעצמנו על השכם ולומר איזה חכמים היינו, אנחנו רוצים להיות מופתעים לטובה. סודו של משחק מול מצלמה, תלמד אתכם (ובקרוב גם את אלירז, אינשאללה) רות דייכס, is being, not acting. רק לאמת, שובבה שכזו, יש נטייה להצטלם נפלא. המשחק של אלירז הוא שאין משחק, לא באמת. יש את הוואן-מן טרומן שואו, ויו קן טייק איט אור ליב איט. בתפקיד המכשפה הרעה: קופרמן הפקות סיפורו של פשוט העם היוצא למסע ואנחנו, אבל בעיקר הוא, מגלים עליו שהוא בעצם אביר, הוא נרטיב קלאסי שלא נס ליחו. אבל בערוץ 2 שם המשחק הוא סמסים ולא טלוויזיה טובה, וההפקה בחרה בשארית כוחותיה לייצר סיפור מרכזי אלטרנטיבי. מסיבות נואשות ובדרכים נואלות תפרה סיפור אהבה מהמיותרים והדוחים בהיסטוריה של הטלוויזיה, יש מאין. או ליתר דיוק, יש מאיכסה פיכסה בלביכסה. מה שההיגיון יסרב לתפוש, פקדו הבמאים, נקבור תחת זמן מסך בלתי ייאמן באורכו ונצבע במלודיה דביקה כסמארק בת שלושה אקורדים. נדחוף לגרון. נסמא את העין. נאנוס את הדעת. …מבלי להשכיל שהסיפור האמיתי נמצא במרחק נחיתת כרית משם. בעת שבמשדר המרכזי,”המהודק”, “המהוקצע” בערוץ 2 נאלץ הקהל לסבול שעמום, זלזול באינטליגנציה ורפלקס הקאה, זכו הצופים בערוץ 20 לחזות בקסם אמיתי. הירקמותה של ידידות מרתקת בין הבלונדה לערס. קשר רגיש ועמוק שיכל לפרוח רק בין כתליו של סיר הלחץ המיקרוקוסמי, שמעצם כך הצדיק את קיומו. כשם שהנבל מציב מכשולים בדרכו של הגיבור אל המלוכה, כך ההפקה המרשעת התערבה בהתנהלות הנרטיב והציבה מחסומים בינינו הצופים ובין מושאי צפייתנו. זו התערבות המספר בהשתלשלות העלילה, וזה אסור, נזדעק. Unfair fairytale ! מהלך מטא-פואטי שובר מוסכמות או שמא, במונחים פשוטים יותר: יאללה, שבי, את מסתירה!! אלירז: אנחנו לא באותו חוג. אלין: אנחנו אפילו לא באותו מתנ”ס. אם נמשיל את הבית לרגע למועדון ונתעלם מהכסף, סער ואיילה הם מי שנכנסים אליו ומיד מסמנים מטרות. היא בוחנת מי הכי מוצלח, הוא מאתר מיד מי הכי כוסית. הקשר שלהם מושתת על משיכה מינית ואישושי סטטוס ואגו, הכמהים לאישור תמידי. כן, כן, אתם הכי שווים בחדר. בצד, על הבר, יושבים אלירז ואלין. הוא בא לספוג אווירה ולהכיר אנשים, היא מדי פעם רוקדת בזמן שהיא מחכה לחברה שלה שתצא מהשירותים. הם מתחילים לדבר בטעות ומגלים, אורח פלא, שהם שונים בכותרת, אך כל כך דומים במהות… אלירז, בהתעקשות שלו להתייחס אליה כיותר מילדה בת 19 ודוגמנית בלונדינית ולבקש את חברתה, למעשה אפשר לאלין להיפתח ולפרוח, וחשף אותה לצופים. ועל כך אנו מודים לו שוב. לא הייתה עוד דמות ריאליטי שגרמה לי לגרגר בעונג ובאופן מופתע ואי רצוני לפלוט צלילי חיבה (פוצי! פוצקינושה!) אל עבר המסך כאלין לוי! הנסיכה שהייתה צריכה להתחפש לבת כפר רק כדי לגלות שהיא מלכה. שאל כל ילד למוד מעשיות והוא יאמר לך, חצות הליל היא שעת הקסם, העת בה הגמד והפיה יוצאים אל היער לשחק. וכך למד קהל צופים אדוק להתייצב, כמו שעון קוקיה, לילה אחר לילה, אחרי ששאר דיירי הבית פרשו לשינה, ולחזות בחלום ליל החורף של אלין ואלירז. אם בתפריט קרב כריות או שיחת נפש, זה לא משנה, הקהל הסהרורי שבוי בכשפם. והוא יחכה להם באותו מקום, באותה שעה, גם בליל המחר. אלין: ציפורים שעפות ביחד, הן זוג? אלירז: או חברים. אלין: או חברות. אלירז: או זוג. הכמעט-רומן הזה שנרקם לאיטו מול עינינו כאילו נכתב למשעי, מלאכת מחשבת מעשה ידי אומן להתפאר. כל סצנה בו כאילו תוכננה להקסים או לפרוט על מיתר, כל טקסט שנאמר טובל בסאב. והכול מדויק עד להכאיב. כמו לצפות בדואון וטים בספיישל “המשרד – אולסטארס”. ולצופה המתמיד הטבות מועדון. חיבוק שנבלם במערכה הראשונה סופו שישתגר בשיא רגשי במערכה השלישית. ומי בכלל שיער כמה מרגשת יכולה להיות אנחה, וכמה רומנטיקה יש במילה “אוף”? הדרמה הגדולה מצויה דווקא בפרטים הקטנים, באל-נגיעות, ברווחים שבין מה שנעשה, בסדקים שבין מה שנאמר. הימים נקפו והידידות הלכה והעמיקה, והקהל נאלץ להטליא פיסה אל פיסה, ולהרכיב פאזל מקרעים שניצלו מעריכה מגמתית בערוץ 2 ומרסיסי שיחות שהועלמו בגניבה בערוץ 20 (הלכה למעשה, אנחנו פאקינג משלמים עליו) לטובת שוט סטטי בן 3 שעות של ארז ישן, במקרה הטוב, או קלוז אפ על התחת של הסוס, במקרה הרע. אך יש בזה משהו מספק, מגבש, מרגש. מרד דה מיקולו, שנועד לגרום לנו להרגיש כי הכוח אצלנו! אנחנו יודעים לזהות את האמת ולחשוף אותה על אף תחבולות ההפקה! וזה שולח את קהל הצופים להתייצב כחיילים לחז
חובה לקרוא 1188 כתוב יפה, נכון עד כאב, מנוסח בצורה שאין שניה לה, כל הכבוד לכותב. ראייה נכונה כל כך של הדרמה, של הניצבים, של העריכה המגמתית של ערוץ 2, של הסתרת האמת על מנת לגרוף יותר SMS מהקהל. כתבה יפה שצריך לפרסם אותה בעתונות ובכל אתר אפשרי תוכן מעשה בנער שלא ידע לפנטז רבות דובר ועוד ידובר באלירז שדה, הגיבור שקטל את מפלצת הריאליטי. חרב וודאי מונפת מעל צווארם של המלהקים ששלפו את אלירז משדה הערסים המלבלבים של חדרה. מי שנדמה בשבועות הראשונים כחלומו הרטוב של הפריים טיים הפך לסיוטו הגרוע ביותר של כל עורך. שדה הוא כוכב ריאליטי חד פעמי. הוא מאגד בגוף ציפלוני אחד את רוב הדמויות הנדרשות לסיפור טוב ומגוון – הגיבור המגן על חלשים, מקדם העלילה ומעורר ההזדהות, גבר-גבר נחשק שאין לו כל בעיה לצווח כילדה כל אימת שנשות הבית עושות לו “בו”, מנהיג בלתי מעורער, ילד חסר ביטחון ועלמה מתעלפת (פעמיים!), לוחם דעתן אך גם האוזן הקשבת והפסיכולוג, מחייה השפה העברית, מי שגורם לשכניו ולצופיו להתרגש עד דמעות ועדיין מספק את האתנחתא הקומית. מי שרוב מעשיו הם רגעי קסם טלוויזיוניים. והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. כי מי שמעז לחשוב שהוא כזה, לפנטז, מאבד את כל כספו בבורסה. למן ההתחלה הבינו ההפקה והקהל כי אין לנער טוב הלב מתחרים. איטס דה אלירז שדה שואו ומסביבו מתרוצצות דמויות המשנה שקיומן מוצדק ע”י התפקיד שהן משרתות: לספק לגיבור מצבים משתנים ולהוות קטליזטור לפעולות שלו. כמתבקש, יש את הנבל, רע הלב וסתום המוח, את הפיה הטובה שוברת הגבולות והגדרות, ואת הנסיכה המפונדרקת שהתבלבלה והיא בכלל ניצבת באגדה של מישהו אחר. ויש גם את בת הכפר הטהורה. אלירז הוא גיבור של אגדת ריאליטי, לא של תחרות מרובת משתתפים. ובאשר ליהקת, נדפקת. המופע של שיא הרגש הוא שחקן, ילעיזו יריביו. וזה נכון, שדה מבין את מה ש”מחנה” סער וד”ר ליצן החצרוני ומנחם שלעולם-אל-תעשה-לי-בן לא משכילים להבין. בתוכניות ריאליטי מסוג זה (קרי לא תחרויות כשרון) שם המשחק הוא אנושיות. הדניי-מנו והמנחם בנים והבובלילים של העולם, על אסטרטגייתם, יוהרתם, נלעגותם המבדחת את ההמונים או בלגניהם, לרוב יקודמו אל קו הגמר, אך לעולם לא יחצו אותו. ואלירז, חתול אשפתות אלדיני שכמותו, יודע זאת. אז הוא פותח את לבו, גופו ונפשו אל דיירי הבית ואלינו וחושף את מלוא ספקטרום האנושיות הגלום בו. תמהיל מסחרר של רוחב לב, חמימות מוח, הכאה על חטא, נאמנות, חצ’קונים, חוסר ביטחון, שבריריות הגוף, היפראקטיביות, איפוק, אגו, חוכמה, חפירות מילוליות, גבריות, נשיות, פתיחות מחשבה, אהבה, מודעות עצמית, כבוד לזולת, סלנג, רגשי נחיתות, חמלה, בלושה, פרנויה, גמישות וכנות. הכול מלבד רוע. הכול מלבד פריק שואו בשחור ולבן. ואנו מוקירים לו תודה, כי וואו זה יפה ופששט על האומץ. אז נכון, גם רוע, טיפשות ועיקשות הם מפגנים של אנושיות טהורה, אבל בשביל להיווכח ברשע האנושי אנחנו פותחים חדשות או את ערוץ ההיסטוריה. אנחנו רואים ריאליטי בתקווה כמוסה לשזוף עינינו דווקא בהוכחה שטבע האדם טוב מנעוריו. וכל אימת שהנה הנה הערס שבו פורץ החוצה, והמקטרגים מצקצקים בלשונם וסופקים ידיהם בהנאה של “איך ידענו!”, עושה הילד יו-טרן רגשי ומושיט יד, וחומל. בריאליטי, יותר משאנחנו רוצים לאשש את מה שידענו ולטפוח לעצמנו על השכם ולומר איזה חכמים היינו, אנחנו רוצים להיות מופתעים לטובה. סודו של משחק מול מצלמה, תלמד אתכם (ובקרוב גם את אלירז, אינשאללה) רות דייכס, is being, not acting. רק לאמת, שובבה שכזו, יש נטייה להצטלם נפלא. המשחק של אלירז הוא שאין משחק, לא באמת. יש את הוואן-מן טרומן שואו, ויו קן טייק איט אור ליב איט. בתפקיד המכשפה הרעה: קופרמן הפקות סיפורו של פשוט העם היוצא למסע ואנחנו, אבל בעיקר הוא, מגלים עליו שהוא בעצם אביר, הוא נרטיב קלאסי שלא נס ליחו. אבל בערוץ 2 שם המשחק הוא סמסים ולא טלוויזיה טובה, וההפקה בחרה בשארית כוחותיה לייצר סיפור מרכזי אלטרנטיבי. מסיבות נואשות ובדרכים נואלות תפרה סיפור אהבה מהמיותרים והדוחים בהיסטוריה של הטלוויזיה, יש מאין. או ליתר דיוק, יש מאיכסה פיכסה בלביכסה. מה שההיגיון יסרב לתפוש, פקדו הבמאים, נקבור תחת זמן מסך בלתי ייאמן באורכו ונצבע במלודיה דביקה כסמארק בת שלושה אקורדים. נדחוף לגרון. נסמא את העין. נאנוס את הדעת. …מבלי להשכיל שהסיפור האמיתי נמצא במרחק נחיתת כרית משם. בעת שבמשדר המרכזי,”המהודק”, “המהוקצע” בערוץ 2 נאלץ הקהל לסבול שעמום, זלזול באינטליגנציה ורפלקס הקאה, זכו הצופים בערוץ 20 לחזות בקסם אמיתי. הירקמותה של ידידות מרתקת בין הבלונדה לערס. קשר רגיש ועמוק שיכל לפרוח רק בין כתליו של סיר הלחץ המיקרוקוסמי, שמעצם כך הצדיק את קיומו. כשם שהנבל מציב מכשולים בדרכו של הגיבור אל המלוכה, כך ההפקה המרשעת התערבה בהתנהלות הנרטיב והציבה מחסומים בינינו הצופים ובין מושאי צפייתנו. זו התערבות המספר בהשתלשלות העלילה, וזה אסור, נזדעק. Unfair fairytale ! מהלך מטא-פואטי שובר מוסכמות או שמא, במונחים פשוטים יותר: יאללה, שבי, את מסתירה!! אלירז: אנחנו לא באותו חוג. אלין: אנחנו אפילו לא באותו מתנ”ס. אם נמשיל את הבית לרגע למועדון ונתעלם מהכסף, סער ואיילה הם מי שנכנסים אליו ומיד מסמנים מטרות. היא בוחנת מי הכי מוצלח, הוא מאתר מיד מי הכי כוסית. הקשר שלהם מושתת על משיכה מינית ואישושי סטטוס ואגו, הכמהים לאישור תמידי. כן, כן, אתם הכי שווים בחדר. בצד, על הבר, יושבים אלירז ואלין. הוא בא לספוג אווירה ולהכיר אנשים, היא מדי פעם רוקדת בזמן שהיא מחכה לחברה שלה שתצא מהשירותים. הם מתחילים לדבר בטעות ומגלים, אורח פלא, שהם שונים בכותרת, אך כל כך דומים במהות… אלירז, בהתעקשות שלו להתייחס אליה כיותר מילדה בת 19 ודוגמנית בלונדינית ולבקש את חברתה, למעשה אפשר לאלין להיפתח ולפרוח, וחשף אותה לצופים. ועל כך אנו מודים לו שוב. לא הייתה עוד דמות ריאליטי שגרמה לי לגרגר בעונג ובאופן מופתע ואי רצוני לפלוט צלילי חיבה (פוצי! פוצקינושה!) אל עבר המסך כאלין לוי! הנסיכה שהייתה צריכה להתחפש לבת כפר רק כדי לגלות שהיא מלכה. שאל כל ילד למוד מעשיות והוא יאמר לך, חצות הליל היא שעת הקסם, העת בה הגמד והפיה יוצאים אל היער לשחק. וכך למד קהל צופים אדוק להתייצב, כמו שעון קוקיה, לילה אחר לילה, אחרי ששאר דיירי הבית פרשו לשינה, ולחזות בחלום ליל החורף של אלין ואלירז. אם בתפריט קרב כריות או שיחת נפש, זה לא משנה, הקהל הסהרורי שבוי בכשפם. והוא יחכה להם באותו מקום, באותה שעה, גם בליל המחר. אלין: ציפורים שעפות ביחד, הן זוג? אלירז: או חברים. אלין: או חברות. אלירז: או זוג. הכמעט-רומן הזה שנרקם לאיטו מול עינינו כאילו נכתב למשעי, מלאכת מחשבת מעשה ידי אומן להתפאר. כל סצנה בו כאילו תוכננה להקסים או לפרוט על מיתר, כל טקסט שנאמר טובל בסאב. והכול מדויק עד להכאיב. כמו לצפות בדואון וטים בספיישל “המשרד – אולסטארס”. ולצופה המתמיד הטבות מועדון. חיבוק שנבלם במערכה הראשונה סופו שישתגר בשיא רגשי במערכה השלישית. ומי בכלל שיער כמה מרגשת יכולה להיות אנחה, וכמה רומנטיקה יש במילה “אוף”? הדרמה הגדולה מצויה דווקא בפרטים הקטנים, באל-נגיעות, ברווחים שבין מה שנעשה, בסדקים שבין מה שנאמר. הימים נקפו והידידות הלכה והעמיקה, והקהל נאלץ להטליא פיסה אל פיסה, ולהרכיב פאזל מקרעים שניצלו מעריכה מגמתית בערוץ 2 ומרסיסי שיחות שהועלמו בגניבה בערוץ 20 (הלכה למעשה, אנחנו פאקינג משלמים עליו) לטובת שוט סטטי בן 3 שעות של ארז ישן, במקרה הטוב, או קלוז אפ על התחת של הסוס, במקרה הרע. אך יש בזה משהו מספק, מגבש, מרגש. מרד דה מיקולו, שנועד לגרום לנו להרגיש כי הכוח אצלנו! אנחנו יודעים לזהות את האמת ולחשוף אותה על אף תחבולות ההפקה! וזה שולח את קהל הצופים להתייצב כחיילים לחז