כתבה מחמיאה על מאיר במלאת 5 שנים
מתוך YNET: דרך אגב. בסיום הכתבה, מתייחס הכותב (גבע קרא עוז), ללחנים של מאיר. סתם מזכיר לי דיון שהיה כאן לפני מספר שבועות. אני דרך אגב, באותו הדיון הצגתי עמדה זהה לזו של הכותב. =================================================================== הנר שלו עדיין מאיר אמנים מבצעים משיריו, אוסף כפול חדש וערב לזכרו שכבר הפך למסורת: במלאת חמש שנים למותו, נדמה שהגעגוע והאהבה לשיריו של מאיר אריאל רק גוברים. גבע קרא עוז על טרובדור מקומי גבע קרא עוז נדמה שהקלישאה על פריחתם של זמרים לאחר מותם הולמת היטב את המקרה של מאיר אריאל. לא ששיריו לא היו אהובים מאז ומתמיד, אבל דומה שמותו בטרם עת לפני חמש שנים, שיכך את הוויכוחים הציבוריים שנקשרו סביב התבטאויותיו, והשאיר את הבמה פנויה למילים הנפלאות והלחנים הכובשים. בימים אלה אפשר למצוא על המדף אוסף כפול חדש משיריו בהוצאת NMC שכולל כמה גרסאות חדשות ושיר אחד שטרם שוחרר בעבר ("חתונה מאוחרת"), שרון רוטר שיחררה לאחרונה כסינגל את "שדות גולדברג", דודו טסה מבצע את "הלילה לא", וביום רביעי השבוע (19:00) ייערך ערב לזכרו שהפך למסורת בקיבוץ משמרות - ובו ישירו בין השאר דויד ברוזה, אהוד בנאי, שלום חנוך, אתי אנקרי, ברי סחרוף, הדג נחש, להקת אלג'יר ולאה שבת. רשימת האמנים הזו מצביעה על כוחו הגדול של אריאל, ששיריו חדרו לכל דור ודור, כשהם אינם מפלים בין אוהבי סגנונות שונים. אריאל לא משתייך לשום ז'אנר, ומשום כך מתאים לכולם. טרובדור מקומי, שנודד בין הקהלים השונים, מציג להם סיפורים קטנים ומלאי קסם. השירה של אריאל היתה אישית, לירית, אבל הפרטי אצל אריאל תמיד היה ציבורי. כך למשל שירו הנפלא "שיר כאב " עוסק במשולש אהבה פרטי, שהוא גם משולש אהבה לאומי בין עם ישראל, ארצו והתושבים המקומיים שהיו כאן קודם. וכך גם ב"טרמינל לומינלט ", שיר על בלבול אישי, שמבטא באותה עת את תחושה כללית יותר, של עם שהתיישב בארץ חדשה, אבל עדיין לא מרגיש בה בבית. משבצת מיותמת המילים של אריאל נכנסו מתחת לעור של התושבים כאן, והפכו לחלק מהשפה והתרבות שלנו. המשפטים שכתב מצליחים, בדרכם החמקמקה והממזרית, לתפוס חלק ממהות קיומנו כאן, קיום מחוספס, מלא סתירות, מאוהב בעצמו יתר על המידה, מריר אבל מלא הומור. אבל אריאל לא היה רק משורר דגול. למרות שבדרך כלל הוא הסתפק בפריטת גיטרה פשוטה כדי ללוות את שיריו, היה בו כשרון מוזיקלי צרוף ונדיר. תקשיבו לפתיחה של "פלוגה בקו", להרמוניות הקוליות ב"ארול" - ותבינו שאריאל אולי בחר בצלילים פשוטים יחסית, אבל הוא עשה את זה מתוך מודעות, מתוך צניעות, מתוך רצון לתת למילים את הכבוד המתאים. חמש שנים לאחר מותו, המשבצת שפינה אריאל ברוק הישראלי, זו של האיש שנעמד על הבמה עם גיטרה אקוסטית ומספר לנו סיפור קטן-גדול על החיים שלו ושלנו, נותרה מיותמת, אבל השירים שלו עדיין ממלאים כל פינה בלב הקולקטיבי של המוזיקה הישראלית. =================================================================== http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2950264,00.html
מתוך YNET: דרך אגב. בסיום הכתבה, מתייחס הכותב (גבע קרא עוז), ללחנים של מאיר. סתם מזכיר לי דיון שהיה כאן לפני מספר שבועות. אני דרך אגב, באותו הדיון הצגתי עמדה זהה לזו של הכותב. =================================================================== הנר שלו עדיין מאיר אמנים מבצעים משיריו, אוסף כפול חדש וערב לזכרו שכבר הפך למסורת: במלאת חמש שנים למותו, נדמה שהגעגוע והאהבה לשיריו של מאיר אריאל רק גוברים. גבע קרא עוז על טרובדור מקומי גבע קרא עוז נדמה שהקלישאה על פריחתם של זמרים לאחר מותם הולמת היטב את המקרה של מאיר אריאל. לא ששיריו לא היו אהובים מאז ומתמיד, אבל דומה שמותו בטרם עת לפני חמש שנים, שיכך את הוויכוחים הציבוריים שנקשרו סביב התבטאויותיו, והשאיר את הבמה פנויה למילים הנפלאות והלחנים הכובשים. בימים אלה אפשר למצוא על המדף אוסף כפול חדש משיריו בהוצאת NMC שכולל כמה גרסאות חדשות ושיר אחד שטרם שוחרר בעבר ("חתונה מאוחרת"), שרון רוטר שיחררה לאחרונה כסינגל את "שדות גולדברג", דודו טסה מבצע את "הלילה לא", וביום רביעי השבוע (19:00) ייערך ערב לזכרו שהפך למסורת בקיבוץ משמרות - ובו ישירו בין השאר דויד ברוזה, אהוד בנאי, שלום חנוך, אתי אנקרי, ברי סחרוף, הדג נחש, להקת אלג'יר ולאה שבת. רשימת האמנים הזו מצביעה על כוחו הגדול של אריאל, ששיריו חדרו לכל דור ודור, כשהם אינם מפלים בין אוהבי סגנונות שונים. אריאל לא משתייך לשום ז'אנר, ומשום כך מתאים לכולם. טרובדור מקומי, שנודד בין הקהלים השונים, מציג להם סיפורים קטנים ומלאי קסם. השירה של אריאל היתה אישית, לירית, אבל הפרטי אצל אריאל תמיד היה ציבורי. כך למשל שירו הנפלא "שיר כאב " עוסק במשולש אהבה פרטי, שהוא גם משולש אהבה לאומי בין עם ישראל, ארצו והתושבים המקומיים שהיו כאן קודם. וכך גם ב"טרמינל לומינלט ", שיר על בלבול אישי, שמבטא באותה עת את תחושה כללית יותר, של עם שהתיישב בארץ חדשה, אבל עדיין לא מרגיש בה בבית. משבצת מיותמת המילים של אריאל נכנסו מתחת לעור של התושבים כאן, והפכו לחלק מהשפה והתרבות שלנו. המשפטים שכתב מצליחים, בדרכם החמקמקה והממזרית, לתפוס חלק ממהות קיומנו כאן, קיום מחוספס, מלא סתירות, מאוהב בעצמו יתר על המידה, מריר אבל מלא הומור. אבל אריאל לא היה רק משורר דגול. למרות שבדרך כלל הוא הסתפק בפריטת גיטרה פשוטה כדי ללוות את שיריו, היה בו כשרון מוזיקלי צרוף ונדיר. תקשיבו לפתיחה של "פלוגה בקו", להרמוניות הקוליות ב"ארול" - ותבינו שאריאל אולי בחר בצלילים פשוטים יחסית, אבל הוא עשה את זה מתוך מודעות, מתוך צניעות, מתוך רצון לתת למילים את הכבוד המתאים. חמש שנים לאחר מותו, המשבצת שפינה אריאל ברוק הישראלי, זו של האיש שנעמד על הבמה עם גיטרה אקוסטית ומספר לנו סיפור קטן-גדול על החיים שלו ושלנו, נותרה מיותמת, אבל השירים שלו עדיין ממלאים כל פינה בלב הקולקטיבי של המוזיקה הישראלית. =================================================================== http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2950264,00.html