כתבה מיתממת או (שוב) כתב רדוד?

ש מים

New member
כתבה מיתממת או (שוב) כתב רדוד?

ואולי כותרות שנשלטות על ידי פופוליזם ההמון? הכלב המקשקש בזנב בעליו?
"המינהל שולט"? "המינהל מרוויח"???

לא ברור לו שהמינהל הוא גוף גביית כספים לקופת המדינה/האוצר ושאין לו אוטונומיה ועצמאות, ובוודאי שהאג'נדה העיקרית שלו היא כלכלית (אגב, נפילת הקומוניזם כבר הוכיחה שהאג'נדה היחידה בת-הקיימא בעולם הינה הקפיטליסטית. השאלה היחידה היא מתי היא הופכת ל-"חזירית"...
).
 
לדעתי הצנועה הכתבה דווקא מאד לעניין.

אין בעיה באג'נדה קפיטליסטית, העניין הוא שהמדינה לא מתנהלת כך. הרי המדינה לא מנהלת שוק חופשי של קרקעות: להפך, המדינה מייצרת מחסור מלאכותי ע"י קצב שיווק נמוך ונהנית מעליית המחירים. זה ההפך המוחלט משוק חופשי שבו עליית המחירים גוררת עליה בהיצא כי אצלנו יש עליית מחירים ואין עליה בהיצא.

שאלה אחרת היא האם המדינה צריכה למכור קרקעות למרבה במחיר או אולי, לקבלן שיציע מחיר נמוך יותר לרוכש או אולי לקבלן שישכיר לטווח ארוך או אולי לפי שיקול אחר כלשהו. הרי בעולם ידועות שיטות מכרז נוספות חוץ מ "זה שמציע הכי הרבה - זוכה". למשל, השני שמציע הכי הרבה - זוכה. זה עוזר למנוע השתוללות של המחירים. יש עוד שיטות.

בסופו של דבר, קרקע היא משאב בידי המדינה. השאלה היא מה המדיניות הנכונה של חלוקת המשאב הזה. כולנו התרגלנו שהמדינה מוכרת קרקעות בשיטת המרבה במחיר שזו הספסרות שהכותב מדבר עליה ובצדק. למדינה יש משאבים אחרים, למשל מיטות אשפוז. כולנו היינו מזדעזעים אם היו מאשפזים פה אנשים בשיטת המכרז. אז למה במשאב אחד אנחנו מקבלים שיטה מסויימת ובמשאב אחר אותה שיטה נראית לנו מוזרה? עניין של הרגל, כנראה. כשל לוגי שבו המצב הקיים נראה גם המצב הטבעי או הנכון למרות שאין שום דבר טבעי או נכון בו, בהכרח.

השורה התחתונה של דעתי הצנועה היא שקיימות שיטות אחרות לחלוקת משאבים שיש בידי המדינה. אולי הן יהיו טובות יותר גם ביחס לחלוקת קרקע.
 

ש מים

New member
"מחסור מלאכותי"


ידידי, אני לא יודע עליך דבר אז איני יכול לדעת על מה מתבססות טענותיך, אבל אני בספק אם מידת ההיכרות שלך עם "מערכת שיווק הקרקעות" מתקרבת (שלא לדבר על "זהה") לשלי. בשלב זה אני יכול לגלות לך שאני מתבסס על כ-20 שנה של ישיבה בתוך המערכת הזו...
לאור דבריך נראה שכנראה יש מקום לשפוך מעט אור על מערכת זו (לא שאני בא להגן עליה! יש בה תפוחים באושים ומהלכים רבים שיש לשפרם, אבל חייבים להיות הגונים ולאמור את האמת). וכך - פחות או יותר, ובקצרה - עובד התהליך. משלב היוזמה/הרעיון ועד לשיווק ממש:

1. הממשלה (ראש הממשלה/שר האוצר/שר השיכון) קובעים כי יש "להאיץ את שיווק הקרקעות למגורים". לעיתים הם גם מגדירים אזור עדיפות ספציפי, אבל אין לכך חשיבות כרגע, כי לרוב פירוש הדבר הוא "מתן עדיפות" כל שהיא בצנרת זו או אחרת.
2. ההנחייה יורדת למנכ"ל ממ"י, שמעביר אותה לראש אגף התכנון במינהל והלה מעביר את המסר למתכנני המחוזות/מנהלי מחלקות התכנון.
3. מנהל מח' התכנון במחוז ממ"י מעביר הנחייה למתכננים הנפתיים (הערה: המבנה הפנימי שונה ממחוז למחוז, אבל - באופן כללי - בתוך המחוזות קיימת אחריות נפתית, על בסיס חלוקה גאוגרפית. חלוקה/מבנה זה אמורים להשתנות היום, עם השינויים המבניים בממ"י), ומבקש מהם "לאתר שטחים לשינוי יעוד למגורים".
4. המתכננים הנפתיים מתחילים בתהליך חיפוש ואיתור קרקעות בעלות פוטנציאל שינוי-יעוד/תכנון/שיווק למטרה האמורה (לא אכנס כאן לתהליכים המפורטים והמורכבים, בהם מוערבות בדיקות משפטיות, קנייניות, מצב קיים בשטח וכמובן בדיקות תכנוניות/בדיקות ייתכנות שונות).
5. אותר שטח מתאים. מתחיל הליך התכנון, כמקובל במדינה ישראל (אגב, תכניות ביוזמת ממ"י מקבלת עדיפות/קידום במסלול מהיר יותר בוועדה המחוזית. כקבוע בחוק).
6. התכנית אושרה. מתחיל תהליך התדיינות עם הרשות המקומית בנוגע לשיווק הקרקע. הסוגיה העיקרית לרוב, היא צורת תשלומי ופיתוח האתר.
7. נפתרו כל הסוגיות והעיכובים מול הרשות המקומית. מחלקת העסקות בממ"י פותחת תיקי שיווק ומתחילים בהכנת המכרז.
8. מתחיל פיתוח שטח האתר/התכנית.
8. מסתיימת הכנת חוברת המכרז. מתקיים תיאום מול הרשות המקומית (לרוב כל "תהליך התיאום" הנו הודעה בלבד, לרשות המקומית) והמכרז מתפרסם בתקשורת.
9. מסתיים הליך המכרז. קח את המפתחות זוג צעיר וצא לדרך!

"בניית מחסור מלאכותי"?? באיזו מדינה בדיוק? ע"י איזה גוף?

הערה: אין לי ספק שתוספת של כח אדם, שיפור תנאי התעסוקה, קידום מקצועיות העובדים ואיכות ניהול גבוה יותר יכולים להניב תוצאות טובות בהרבה מאלו המוכרים לנו עד היום. אבל - לדעתי - רב מאוד המרחק בין זה לבין "יצירת מחסור מלאכותי".
 

ש מים

New member
באשר ליתר טענותיך/דיעותיך

אני לא מתנגד ולא מסכים. אמרת/העלית דיעות וכיווני מחשבה מעניינים. קשה לי להביע דיעה על רגל אחת, בעיקר כי יש כאן כמה דברים שמובאים לראשונה אל מול עיני.
מעניין וחומר למחשבה...
 
לגבי המחסור המלאכותי

קודם כל, אם אינני טועה, ב 2008 ממשלת אולמרט החליטה שלא משווקים יותר קרקעות במרכז הארץ וההחלטה הזו נותרה בתוקף במשך שנתיים, בלי שום קשר לביקוש בפועל. איך עוד אפשר לקרוא לזה חוץ מיצירת מחסור מלאכותי?

שנית, אני מודה לך על פירוט התהליך! כך, פחות או יותר, תיארתי לעצמי. לעניין התהליך שתיארת, נדמה לי שנקודה 9 לא בדיוק נכונה. גם לאחר סיום הליך המכרז, על קבלן לקבל אישור בניה מהרשות המקומית. אישור שבהחלט יכול להתעכב בגלל סיבות מוצדקות יותר או פחות כמו מחסור במחלף, קו ביוב וכו'.

נקודה שלישית: גם כשהתהליך הזה עובד כמו שעון, עדיין נוצר מחסור מלאכותי. לא מחסור בזדון בהכרח, אך עדיין מחסור מלאכותי בהגדרה מילונית: מעשה ידי אדם. תהליך שיווק הקרקעות אינו תורה מסיני. אני רק הדיוט בכל הקשור בנושא, אך הרושם שנוצר אצלי הוא שיש מה לעשות מבחינת חקיקה כדי לזרז את העניינים.

למשל, במסע הבחירות לרשות העיר ברעננה, עלה הנושא של בניית דיור חדש. הסתבר, שתהליך אישור התוכנית של שכונת נווה זמר ברעננה לקח 7 שנים בוועדה המחוזית שזה שיפור יחסית לכפר סבא הירוקה, שלקח 9. גם זה יצירת מחסור מלאכותי בעיני כי אני לא מבין מה המורכבות של תכנון שכונה (גם אם גדולה) שמצדיקה 9 שנים של דיונים ולא שנתיים.

נקודה אחרונה: נראה לי נכון שנדרשת תוספת כח אדם. אך האם הממשלה אינה זו שאחראית על כך? נדמה לי שאם הממשלה לא דואגת להעסיק את כמות האנשים הנדרשת היא מאיטה בעצמה (באופן מלאכותי!) את קצב העבודה.
 

ש מים

New member
תכנון מרחבי ומדיניות תכנון לאומי

בעניין "ממשלת אולמרט" וכו': למדינה מותר שיהיו שיקולי עדיפויות פיתוח והכוונת פיתוח. זה בדיוק חלק מהתחום שנקרא "תכנון" בכלל ו-"תכנון לאומי" בפרט. האלטרנטיבה היא שלטון/מדיניות התוהו (לא שאני מביע כעת דיעה בעד או נגד, אני רק מציין את העובדה, ושכל אחד יחשוב לבד וחליט מה באיזו חברה ומדינה הוא רוצה לחיות).

אתה מונה "סיבות עיכוב". הלוגיקה שלך מזכירה לי את "אפקט הפרפר". אם כך, שכחת לציין עוד נקודה חשובה ביותר: הליך ההתנגדויות, הקבוע בחוק התכנון והבניה, גם הוא יוצר עיכובים. אולי כדאי לבטל אותו? אולי גם הוא הושתל בכוונה (ע"י המדינה הדורסנית, כמובן...), כדי ליצור "לחץ מדומה"??

ככלל, ולאחר שאוריד את הציניות, מדובר בביצה ותרנגולת: המשאבים הכלכליים של המדינה - בדיוק כמו בכל משק קפיטליסטי - מהווים חלק עיקרי מהגורמים המאפשרים/מונעים צמיחה. לכן, כדי להוסיף כ"א למפעל, או לשירות הציבורי, יש צורך בכלכלה/חוסן כלכלי. ומכאן נובע אחד הוויכוחים הגדולים בפוליטיקה הישראלית הנוכחית: כיווני השקעת המשאבים של המדינה - האם להשקיע בביטחון, בחינוך, בתשתיות או בעובדי המדינה
במצב של הידוק חגורה ומצור כלכלי, אין לי ספק שכמעט כולם נפגעים.
 
בוודאי שלמדינה צריכים להיות שיקולי פיתוח

ואפילו קידום הפריפריה הוא שיקול לגיטמי. השאלה היא האם כל האמצעים כשרים ולדעתי לא. להחליט שמ"מחר" לא בונים יותר במרכז כדי לחזק את הפריפריה זו החלטה תמימה במקרה הטוב. הצרה היא שאני לא חושב שפקידי הממשלה והשרים עד כדי כך תמימים.

אני מסכים שגם הליך ההתנגדויות יוצר עיכוב. דווקא אותו לא הייתי מבטל (אולי, הייתי משנה אותו) כי הוא מבטא את זכות הקניין של השכנים, שהיא זכות בסיסית. אגב, גם הזכות לבנות כרצוני בשטח שלי, שאפילו לא קרובה למימוש בגלל מדיניות התכנון, היא זכות קניין בסיסית ואנחנו משלמים מחיר על הויתור עליה

לגבי הידוק החגורה, אני מסכים איתך לחלוטין -זה הויכוח הבסיסי בישראל. מה שנשכח מהויכוח הזה לצערי הוא הצד השני של המטבע: גם כשאין כסף, איך עושים יותר עם מה שקיים בכל זאת.

הרי תקציב המדינה הוא כמעט 400 מיליארד שקל. ברור שכשאומרים "אין כסף" הכוונה למטאפורה. בנתיים, גם כשאין כסף למשל לתוספת כח אדם, צריך לשאול האם כח האדם הקיים יעיל? האם צריך לפטר מישהו? (מתי בכלל פוטר מישהו לאחרונה?)

חוץ מזה, יעילות צריכה לתפוס שיקול מרכזי יותר. חוקי התכנון (ובכלל) חייבים להתאים לכח האדם הקיים. אם אין מספיק כח אדם, חוקים מסויימים צריכים להתבטל ושהמחוקק יחליט איזה. אחרת, כל המערכת כולה היא בבחינת הניתוח הצליח אך החולה מת. המצב הזה, של כוח אדם שלא מתאים לביצוע המשימה, הוא מוטיב חוזר אצלנו, לא רק בתחום הבניה.
 
למעלה