מה הקשר בין האגדות עליהם גדלנו וגידלנו את ילדינו ובין ספר כמו "50 גוונים של אפור" והאם שניהם מעודדים אלימות נגד נשים?
אם הזדמן לכם להגיע לחנות ספרים לאחרונה, בוודאי שמתם לב שנראה שלא נותרו ספרים בעולם כלל למעט ספרות רומנטיקה. ואולי קצת ספרי מתח ועזרה עצמית איי שם מאחורה ליד המחסן (כן, אנחנו יודעות שמתפרסמים ספרים בסוגות אחרות, זה בלשון הגזמה).
אין אומנם נתונים רשמיים על היקף ההכנסות של ספרות הרומנטיקה או האירוטיקה בישראל, אך על פי הדו"ח של הספרייה הלאומית לשנת 2022, התפרסמו 148 ספרים בסוגת "הרומן הרומנטי" ו-54 ספרים ארוטיים, כאשר הוצאות הספרים המתמחות בתחום מדווחות שסדרות מסוימות עשויות להגיע אפילו ל-150,000 עותקים. והרוב המוחלט של הקונים הן קונות - שמוכנות לשלם במיטב כספן.
עם זאת, בשנים האחרונות עולה השיח והביקורת גם על התוכן של הספרים הללו. לעיתים קרובות עולה הטענה שהספרים הללו מטפחים ציפיות לא ריאליסטיות מזוגיות ואפילו מעודדות וצובעות בצבעים רומנטיים אלימות כלפי נשים או אלמנטים עלילתיים כמו חטיפה או נישואין בכפיה.
אלא שהשיח הביקורתי הזה לא התחיל עם "חמישים גוונים של אפור" אלא הרבה לפני כן, באגדות שאנחנו מספרים לילדינו וילדותינו לפני השינה.
אגדת הילדים שמעוררת באופן קבוע את השיח מסביב "תסמונת שטוקהולם של האגדות" היא "היפה והחיה", האגדה שעובדה לסרט שהשפיע כמעט על כל ילדה בעולם המערבי, והקרנת הבכורה שלו הייתה השבוע לפני 33 שנים, ב-22 בנובמבר 1991.
כדי להציל את אביה ממפלצת ששבתה אותו בטירה מכושפת בל מקריבה את עצמה ולוקחת את מקומו. אט אט בל והחיה מתאהבים כאשר היא מגלה את אופיו האמיתי של שותפה לטירה, ובאמצעות אהבתה היא משחררת אותו מהקללה שהוטלה עליו וזוכה בנסיך וב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה".
לרגל יום השנה ליציאתו של הסרט, ולכבוד יום המאבק באלימות נגד נשים, שחל היום (ה-25 בנובמבר), ביקשנו מהסופרת יהודית קגן לרדת לנבכי "היפה והחיה" ואגדות דומות, כדי להסביר לנו מה כדאי לקחת מהן ומה ממש לא.
אם התכנים הללו אכן כל כך נוראיים ולא מתאימים לתקופתנו, למה נשים ממשיכות להתעניין בהם? ועוד מוכנות לשלם סכומי עתק כדי לקרוא ספרים שמעבדים מחדש את האלמנטים הספרותיים הללו? ולמה אנחנו ממשיכים (וחשוב שנמשיך) לקרוא אגדות לדור הצעיר?
לכתבה המלאה בתגובה הראשונה
התמונה נוצרה על ידי בינה מלאכותית.
