כתבה על האגרוף המקצועני....
18 במרץ 2005, ז' באדר תשס"ה מאת:אילנה ברגר קישור לכתבה מאז ומעולם השתמשו בני אדם באגרופיהם ליישב סכסוכים. כבר בשנת 4000 לפני הספירה, הוזכר האגרוף בכתבי חרטומים במצרים. מצרים היא גם זו שהפיצה את האגרוף - אחד מענפי הספורט העתיקים ביותר הקיימים - לכל העולם. בעבר לא היו לתחרויות האגרוף חוקים ברורים או חלוקה למשקלים. לאחר הפסקה של תקופה ארוכה בענף, עם שקיעתה של האימפריה הרומית, חזר האגרוף לזירת הספורט בבריטניה דווקא, שם התקיים בשנת 1681 קרב אגרוף רשמי ראשון. רק בשנת 1743 יזם מי שנודע מאוחר יותר כ'אבי האגרוף', ג'ק ברוטבן, חוקים ותקנות. חוקים אלה עברו שינויים רבים עד שהתגבשו לכדי החוקים הקיימים כיום, הידועים בכינוי – "חוקי קווינסבורי", על שם ממציאם. החוקים החדשים קבעו, בין השאר, כי על המתאגרפים ללבוש כפפות מרופדות שאורכו של סיבוב בקרב יימשך 3 דקות, שאסור לאחוז ביריב בכל צורה שהיא, וכי מי מהמתחרים שנופל ולא קם עד לספירה עד 10 – יוכרז כמפסיד ב–'נוק-אאוט'. כמו כן הוכרזה החלוקה למשקלים שונים, זאת בכדי להעניק סיכוי שווה למתאגרפים קטני מימדים. המשקלים המרכזיים כיום: זבוב (עד 51 ק"ג), תרנגול (עד 54 ק"ג), נוצה (עד 57 ק"ג), קל (עד 60 ק"ג), וכך עד המשקל הכבד ביותר – שהוא בעצם משקל ללא הגבלה שמתחיל מ – 80 ק"ג. בסך הכול 17 קטגוריות משקל. האגרוף מזוהה עד היום הזה עם האוכלוסיות החלשות ושכונות העוני, שכן רבים בהיסטוריה של הענף באו מרקע קשה והשתמשו באגרוף, תחילה החובבני ובהמשך המקצועני, כקרש קפיצה לצאת מהעוני. גולת הכותרת של האגרוף החובבני נמצאת כמובן במשחקים האולימפיים. רבים מהזוכים במשחקים הפכו מאוחר יותר למתאגרפים מקצוענים, ביניהם המפורסם שבהם - מוחמד עלי, שהפך מאוחר יותר למיליונר. במשחקים האולימפיים המתמודדים לובשים קסדות הגנה לראשם – עניין שלא קיים בקרבות המקצועניים. קרבות האגרוף המקצועניים הפכו במהרה לאירועים תקשורתיים וכלכליים ענקיים, בעיקר עקב כניסתם לתחום של אמרגנים ממולחים, שידעו ליצור דרמה ומתח, לעיתים קרובות על רקע גזעי בין המתמודדים, לעורר התעניינות וכמובן להפוך את הענף לאחד מהפופולריים ביותר בקרב מהמרי הספורט הכבדים. לא רק מהמרי הספורט מכניסים כסף לענף. זכויות שידור בטלוויזיה של קרבות מרכזיים מכניסים גם הם כסף רב. קרבות אלה משודרים בשיטת ה'שלם וצפה', שיטה המכניסה מיליונים לבעלי הזכויות בערב אחד, לעיתים בקרבות האורכים דקות ספורות בלבד. התחרות על הכסף הגדול גרמה להקמת לא פחות מארבע התאחדויות אגרוף מקצועני שונות, כשכל המאמצים לאחד ביניהן לא צלחו. כך קורה למשל, שבמשקל המעניין ביותר, משקל כבד, מוכרזים כיום כאלופים שלושה מתאגרפים שונים, כל אחד על ידי התאחדות אחרת: ויטלי קליצ'קו, כריס בירד וג'ון רויז. כך קרה גם בעבר, כשהתואר 'עבר' מלנוקס לואיס למייק טייסון חדשות לבקרים, וכל אחד יכול היה להחליט מי מקובל אצלו כאלוף העולם הרשמי.
18 במרץ 2005, ז' באדר תשס"ה מאת:אילנה ברגר קישור לכתבה מאז ומעולם השתמשו בני אדם באגרופיהם ליישב סכסוכים. כבר בשנת 4000 לפני הספירה, הוזכר האגרוף בכתבי חרטומים במצרים. מצרים היא גם זו שהפיצה את האגרוף - אחד מענפי הספורט העתיקים ביותר הקיימים - לכל העולם. בעבר לא היו לתחרויות האגרוף חוקים ברורים או חלוקה למשקלים. לאחר הפסקה של תקופה ארוכה בענף, עם שקיעתה של האימפריה הרומית, חזר האגרוף לזירת הספורט בבריטניה דווקא, שם התקיים בשנת 1681 קרב אגרוף רשמי ראשון. רק בשנת 1743 יזם מי שנודע מאוחר יותר כ'אבי האגרוף', ג'ק ברוטבן, חוקים ותקנות. חוקים אלה עברו שינויים רבים עד שהתגבשו לכדי החוקים הקיימים כיום, הידועים בכינוי – "חוקי קווינסבורי", על שם ממציאם. החוקים החדשים קבעו, בין השאר, כי על המתאגרפים ללבוש כפפות מרופדות שאורכו של סיבוב בקרב יימשך 3 דקות, שאסור לאחוז ביריב בכל צורה שהיא, וכי מי מהמתחרים שנופל ולא קם עד לספירה עד 10 – יוכרז כמפסיד ב–'נוק-אאוט'. כמו כן הוכרזה החלוקה למשקלים שונים, זאת בכדי להעניק סיכוי שווה למתאגרפים קטני מימדים. המשקלים המרכזיים כיום: זבוב (עד 51 ק"ג), תרנגול (עד 54 ק"ג), נוצה (עד 57 ק"ג), קל (עד 60 ק"ג), וכך עד המשקל הכבד ביותר – שהוא בעצם משקל ללא הגבלה שמתחיל מ – 80 ק"ג. בסך הכול 17 קטגוריות משקל. האגרוף מזוהה עד היום הזה עם האוכלוסיות החלשות ושכונות העוני, שכן רבים בהיסטוריה של הענף באו מרקע קשה והשתמשו באגרוף, תחילה החובבני ובהמשך המקצועני, כקרש קפיצה לצאת מהעוני. גולת הכותרת של האגרוף החובבני נמצאת כמובן במשחקים האולימפיים. רבים מהזוכים במשחקים הפכו מאוחר יותר למתאגרפים מקצוענים, ביניהם המפורסם שבהם - מוחמד עלי, שהפך מאוחר יותר למיליונר. במשחקים האולימפיים המתמודדים לובשים קסדות הגנה לראשם – עניין שלא קיים בקרבות המקצועניים. קרבות האגרוף המקצועניים הפכו במהרה לאירועים תקשורתיים וכלכליים ענקיים, בעיקר עקב כניסתם לתחום של אמרגנים ממולחים, שידעו ליצור דרמה ומתח, לעיתים קרובות על רקע גזעי בין המתמודדים, לעורר התעניינות וכמובן להפוך את הענף לאחד מהפופולריים ביותר בקרב מהמרי הספורט הכבדים. לא רק מהמרי הספורט מכניסים כסף לענף. זכויות שידור בטלוויזיה של קרבות מרכזיים מכניסים גם הם כסף רב. קרבות אלה משודרים בשיטת ה'שלם וצפה', שיטה המכניסה מיליונים לבעלי הזכויות בערב אחד, לעיתים בקרבות האורכים דקות ספורות בלבד. התחרות על הכסף הגדול גרמה להקמת לא פחות מארבע התאחדויות אגרוף מקצועני שונות, כשכל המאמצים לאחד ביניהן לא צלחו. כך קורה למשל, שבמשקל המעניין ביותר, משקל כבד, מוכרזים כיום כאלופים שלושה מתאגרפים שונים, כל אחד על ידי התאחדות אחרת: ויטלי קליצ'קו, כריס בירד וג'ון רויז. כך קרה גם בעבר, כשהתואר 'עבר' מלנוקס לואיס למייק טייסון חדשות לבקרים, וכל אחד יכול היה להחליט מי מקובל אצלו כאלוף העולם הרשמי.