כתבה על טוקיו הוטל ב"העיר ת"א"
אבודים בטוקיו לתאומים המובילים את סנסציית הקדם-נוער הגרמנית טוקיו הוטל עוד לא מלאו 18 וכבר מוקדשים להם שלל אתרי מעריצים ישראליים. דנה קסלר שודדת את העריסות. הדבר הראשון, העיקרי ואלי החשוב ביותר בצריך לדעת על טוקיו הוטל זה שלא מאייתים את שמם כצפוי, tokyo hotel, אלה ככה: tokio hotel ה- i הקטנה הזאת, שמקורה באיות הגרמני, עושה את כל ההבדל ומוסיפה ללהקה הנושאת את השם הנ"ל נופך של דרמה אקזוטית וניחוח דק של סכנה. אחד הטריקים הידועים של תרבות הפופ המערבית, כשהיא רוצה להפוך למעניינת יותר, זה לנכס לעצמה משהו מן האקזוטיקה של המזרח הרחוק. ובמקרה הזה- התרבות היפנית. באופן טבעי השילוב בין התרבות של כל מדינה מערבית לבין זו היפנית יושב על נקודות אחרות. החיבור בין צרפת ליפן מעלה אסוציאציות של רומטיקה םייטניתף קימונואים עשויים משי הזורמים בעדינות על גופיהן של גיישות ענוגות; אמריקאים אוהבים להציב לעצמם את ראי הפטישיזציה היפנית לתרבות הפופולרית שלהם, שבו נשקפים חקיניי אלביס מלוכסניםף פאנק רוקרז יפנים המחופשים לראמונז והמבורגרים ענקיים עשויים פלסטיק; ואילו החיבור הין אנגליה לטוקיו משווה לרחובות סוהו את הצבעוניות הטרנדית יתר על המידה על צעירי יפן. החיבור בין הכוחניות של גרמניה ויפןף לעומת זאת, מניב משהו אפל ומעט קינקי. החיבור הזה בין ניגודים שהם שני צדדים של אותו מטבע, המציעים שני סוגים שונים מאוד של סקס אפיל כוחני ופרברטי, יכול להיות המפתח להבנת ההצלחה של ההרכב הגרמני טוקיו הוטל. אחרי ככלות הכל, הצלחה בינלאומית ללהקה גרמנית היא לא דבר שכיח יותר מדי המפת הפופ. מן הסתם אין לטוקיו הוטל שום קשר ממשי ממש ליפן. הקשר היחידי מתבטא בשם הלהקה ובלוק המנגה של הסולן, ביל קאוליץ. אך כשמחברים בין זה לבין הלוגו הכמו פשיסטי שלהם (שמזכיר מאוד את הלוגו של ההרכב האלקטרוני- תעשייתי psychic TV, אך גם את הלוגו של להקה תמימה בהרבה להקת הבנים הבריטית הבלתי נשכחת thake that), עולות אסוציאציות רחוקות של הברית בין יפן לגרמניה במלחמת העולם השניה. גם אם הלינק הזה נמצא עמוק בתת מודע הקולקטיבי, משהו בחיבור בין המבטא הגרמני לאסתטיקה היפנית מעביר מעין דגדוג של התרגשות אסורה בתחתית עמוד השדרה. ברגעים המזוקקים שלהם מציעים טוקיו הוטל משהו שעולם הפופ לא קיבל מאז האוירה האפלה ומלאת המיסתורין בקליפ ל"big in Japan" של ההרכב הגרמני הגדול של האייטיז- אלפאוויל. הקול התחלף בבר מצווה על מנת להתקרב צעד אחד לעבר הבלוגוספירה הישראלית בקיץ 2007, המציאות מחייבת להכיר את טוקיו הוטל, להקה של ארבעה חברית ממגדבורג, מזרח גרמניה, שהחלו לנגן יחד בגיל 12. במרכז ההרכב עומדים התאומים ביל וטום קאוליץ, שנולדו בלייפציג לפי 17 שנים ו-11 חודשים וחצי. כפי שמעריצי הלהקה דואגים להזכיר, היום הראשון ללימודים ימלאו להם 18 שנים. אכן, כמו בסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של הפופ- עצב ושמחה משמשים בערבוביה. ביל הוא הסולן, טום הוא הגיטריסט, ואף שמפרידות בניהם עשר דקות בלבד (לטובתו של טום), הם מאוד שונים זה מזה. כך מספרים לנו. אם לצוטט מהאתר הישראלי הרשמי של הלהקה, " ביל ידוע המראה ה'רוקר' שלו- לבוש בז'קטים שחורים, חולצות של להקות רוק, ותכשיטיםף שיער צבוע בשחורף איפור עגילים וקעקועים. המוטו שלו הוא 'חיה את השניה". מביני עניין אומרים שיש לו לוק אנדרוגיני, ובאינטרנט מסבירים שמראהו אינו סתם מראה של "רוקר" אלה מראה של J-Rock שזה רוק יפני. בפועל הוא נראה כמו דמות מנגה/ אנימה שח ילדה גותית בת 12 שפירור מזון לא בא אל פיה זה זמן רב ומשהו מוזר קרה לה בשיער. הסבירות היא שאצבע, שטקר, פחית צבע שחור סיני ומעצב שיער שאיבד מאוד את עיניו בעלת הטלת פצצת האטום על הירושימה היו מעורבים בעניין. לאחיו התאום טום- שדומה לו בערך כמו שארנולד שוורצנגר דומה לדני זה ויטו- יש ראסטות, בגדי היפ הופ ופירסינג בצד השפה. האתר הישראלי הרשמי מלמדנו שהמינוח המקצועי עבורו הוא "סיידליפ" ושלטום יש אחד כזה מגיל עשר. מה שנקרא לוק אורבני. ההיסטריה סביב טוקיו הוטל נבנתה מהר. אחרי שני אלבומים בגרמנית הם הפכו לאחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בגרמניה ובאירופה כולה, שכל שוק ה- pre teens עפר לרגליהם. האלבום הראשון של טוקיו הוטל , "schrei" (צעקה) יצא ב- 2005. לפני כמה חדשים יצא אלבומם השני "zimmer483" (חדר 483) שהגיע למקום ראשון לא רק בארצות דוברות גרמנית, אלה גם בפולין, צ'עיה, הולנד וצרפת. עתה יוצא אלבומם הבינלאומי הראשון, "scresm" (הליקון), שהוא למעשה אוסף של להיטים הקודמים עם טקסטים באנגלית ועיבודים חדשים (שנובעים מסתבר, לא רק מצרכי התרגום, אלא גם מכך שקולו של ביל התחל, מאז ששר אותם במקור). "schrei" שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה, תורגם ל- "scream", והוא פותח את האוסף הזה. אחרייו מגיע "ready set go!" שהיה בגרסתו המקורית "ubers ebde der welt" ("אחרי סוף העולם"), הסינגל המוביל של האלבום הקודם, "חדר 483" במקור זה היה להיט ענק ועוצמתי. בגרסתו החדשה הוא עדיין סוג של שלגאר, אם כי בביצוע באנגלית הוא איבד לא מעט מהכוח של הגרסא המקורית.השיר השלישי באלבום הוא הבלדה: "mosoon" הגרסא האנגלית לשיר: "durch der monsun". האלבומיהם בגרמנית הציעו טוקיו הוטל גם טיפה פאנק פופ מהסוג של sum41 או אבריל לאווין באלבום החדשזה נעלם לחלוטין, ונשארנו עם תמהיל של קצת ניו מטאל, קצת רוק אלטרנטיבי בנוסח MTV2 ובעיקר הרבה בלדות מתבכיינות עם זעקות אימו טרגיות. אולי בגלל שהתרגום לאנגלית הופך את כל העניין ללא אמין ולעתים גם לבעל אכויות אירוויזיוניות, ואולי סתם בגלל שאני מעריצה של פלאקו, האלבום באנגלית נשמע לי הרבה פחות ראוי מהאלבומים הקודמים.
אבודים בטוקיו לתאומים המובילים את סנסציית הקדם-נוער הגרמנית טוקיו הוטל עוד לא מלאו 18 וכבר מוקדשים להם שלל אתרי מעריצים ישראליים. דנה קסלר שודדת את העריסות. הדבר הראשון, העיקרי ואלי החשוב ביותר בצריך לדעת על טוקיו הוטל זה שלא מאייתים את שמם כצפוי, tokyo hotel, אלה ככה: tokio hotel ה- i הקטנה הזאת, שמקורה באיות הגרמני, עושה את כל ההבדל ומוסיפה ללהקה הנושאת את השם הנ"ל נופך של דרמה אקזוטית וניחוח דק של סכנה. אחד הטריקים הידועים של תרבות הפופ המערבית, כשהיא רוצה להפוך למעניינת יותר, זה לנכס לעצמה משהו מן האקזוטיקה של המזרח הרחוק. ובמקרה הזה- התרבות היפנית. באופן טבעי השילוב בין התרבות של כל מדינה מערבית לבין זו היפנית יושב על נקודות אחרות. החיבור בין צרפת ליפן מעלה אסוציאציות של רומטיקה םייטניתף קימונואים עשויים משי הזורמים בעדינות על גופיהן של גיישות ענוגות; אמריקאים אוהבים להציב לעצמם את ראי הפטישיזציה היפנית לתרבות הפופולרית שלהם, שבו נשקפים חקיניי אלביס מלוכסניםף פאנק רוקרז יפנים המחופשים לראמונז והמבורגרים ענקיים עשויים פלסטיק; ואילו החיבור הין אנגליה לטוקיו משווה לרחובות סוהו את הצבעוניות הטרנדית יתר על המידה על צעירי יפן. החיבור בין הכוחניות של גרמניה ויפןף לעומת זאת, מניב משהו אפל ומעט קינקי. החיבור הזה בין ניגודים שהם שני צדדים של אותו מטבע, המציעים שני סוגים שונים מאוד של סקס אפיל כוחני ופרברטי, יכול להיות המפתח להבנת ההצלחה של ההרכב הגרמני טוקיו הוטל. אחרי ככלות הכל, הצלחה בינלאומית ללהקה גרמנית היא לא דבר שכיח יותר מדי המפת הפופ. מן הסתם אין לטוקיו הוטל שום קשר ממשי ממש ליפן. הקשר היחידי מתבטא בשם הלהקה ובלוק המנגה של הסולן, ביל קאוליץ. אך כשמחברים בין זה לבין הלוגו הכמו פשיסטי שלהם (שמזכיר מאוד את הלוגו של ההרכב האלקטרוני- תעשייתי psychic TV, אך גם את הלוגו של להקה תמימה בהרבה להקת הבנים הבריטית הבלתי נשכחת thake that), עולות אסוציאציות רחוקות של הברית בין יפן לגרמניה במלחמת העולם השניה. גם אם הלינק הזה נמצא עמוק בתת מודע הקולקטיבי, משהו בחיבור בין המבטא הגרמני לאסתטיקה היפנית מעביר מעין דגדוג של התרגשות אסורה בתחתית עמוד השדרה. ברגעים המזוקקים שלהם מציעים טוקיו הוטל משהו שעולם הפופ לא קיבל מאז האוירה האפלה ומלאת המיסתורין בקליפ ל"big in Japan" של ההרכב הגרמני הגדול של האייטיז- אלפאוויל. הקול התחלף בבר מצווה על מנת להתקרב צעד אחד לעבר הבלוגוספירה הישראלית בקיץ 2007, המציאות מחייבת להכיר את טוקיו הוטל, להקה של ארבעה חברית ממגדבורג, מזרח גרמניה, שהחלו לנגן יחד בגיל 12. במרכז ההרכב עומדים התאומים ביל וטום קאוליץ, שנולדו בלייפציג לפי 17 שנים ו-11 חודשים וחצי. כפי שמעריצי הלהקה דואגים להזכיר, היום הראשון ללימודים ימלאו להם 18 שנים. אכן, כמו בסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של הפופ- עצב ושמחה משמשים בערבוביה. ביל הוא הסולן, טום הוא הגיטריסט, ואף שמפרידות בניהם עשר דקות בלבד (לטובתו של טום), הם מאוד שונים זה מזה. כך מספרים לנו. אם לצוטט מהאתר הישראלי הרשמי של הלהקה, " ביל ידוע המראה ה'רוקר' שלו- לבוש בז'קטים שחורים, חולצות של להקות רוק, ותכשיטיםף שיער צבוע בשחורף איפור עגילים וקעקועים. המוטו שלו הוא 'חיה את השניה". מביני עניין אומרים שיש לו לוק אנדרוגיני, ובאינטרנט מסבירים שמראהו אינו סתם מראה של "רוקר" אלה מראה של J-Rock שזה רוק יפני. בפועל הוא נראה כמו דמות מנגה/ אנימה שח ילדה גותית בת 12 שפירור מזון לא בא אל פיה זה זמן רב ומשהו מוזר קרה לה בשיער. הסבירות היא שאצבע, שטקר, פחית צבע שחור סיני ומעצב שיער שאיבד מאוד את עיניו בעלת הטלת פצצת האטום על הירושימה היו מעורבים בעניין. לאחיו התאום טום- שדומה לו בערך כמו שארנולד שוורצנגר דומה לדני זה ויטו- יש ראסטות, בגדי היפ הופ ופירסינג בצד השפה. האתר הישראלי הרשמי מלמדנו שהמינוח המקצועי עבורו הוא "סיידליפ" ושלטום יש אחד כזה מגיל עשר. מה שנקרא לוק אורבני. ההיסטריה סביב טוקיו הוטל נבנתה מהר. אחרי שני אלבומים בגרמנית הם הפכו לאחת מלהקות הרוק המצליחות ביותר בגרמניה ובאירופה כולה, שכל שוק ה- pre teens עפר לרגליהם. האלבום הראשון של טוקיו הוטל , "schrei" (צעקה) יצא ב- 2005. לפני כמה חדשים יצא אלבומם השני "zimmer483" (חדר 483) שהגיע למקום ראשון לא רק בארצות דוברות גרמנית, אלה גם בפולין, צ'עיה, הולנד וצרפת. עתה יוצא אלבומם הבינלאומי הראשון, "scresm" (הליקון), שהוא למעשה אוסף של להיטים הקודמים עם טקסטים באנגלית ועיבודים חדשים (שנובעים מסתבר, לא רק מצרכי התרגום, אלא גם מכך שקולו של ביל התחל, מאז ששר אותם במקור). "schrei" שיר הנושא מתוך אלבום הבכורה, תורגם ל- "scream", והוא פותח את האוסף הזה. אחרייו מגיע "ready set go!" שהיה בגרסתו המקורית "ubers ebde der welt" ("אחרי סוף העולם"), הסינגל המוביל של האלבום הקודם, "חדר 483" במקור זה היה להיט ענק ועוצמתי. בגרסתו החדשה הוא עדיין סוג של שלגאר, אם כי בביצוע באנגלית הוא איבד לא מעט מהכוח של הגרסא המקורית.השיר השלישי באלבום הוא הבלדה: "mosoon" הגרסא האנגלית לשיר: "durch der monsun". האלבומיהם בגרמנית הציעו טוקיו הוטל גם טיפה פאנק פופ מהסוג של sum41 או אבריל לאווין באלבום החדשזה נעלם לחלוטין, ונשארנו עם תמהיל של קצת ניו מטאל, קצת רוק אלטרנטיבי בנוסח MTV2 ובעיקר הרבה בלדות מתבכיינות עם זעקות אימו טרגיות. אולי בגלל שהתרגום לאנגלית הופך את כל העניין ללא אמין ולעתים גם לבעל אכויות אירוויזיוניות, ואולי סתם בגלל שאני מעריצה של פלאקו, האלבום באנגלית נשמע לי הרבה פחות ראוי מהאלבומים הקודמים.
