יותר גבוה...יותר רחוק...יותר חזק...
כתבה על מגדל המגורים החדש של דונאלד
טראמפ במנהטן -
במוסף "הארץ"
יותר גבוה...יותר רחוק...יותר חזק...
הרהורים בעקבות הכתבה... אין על האמריקאים ב"הכי"... לעיתים נדמה שהם כל הזמן בתחרות עם עצמם על הכי גדול, הכי רחב הכי גבוה... זוהי הטכנולוגיה בתפארתה, טכנולוגיה שכל הזמן משיגה את עצמה, והאמריקאים הם החלוץ לפני המחנה. הארכיטקטורה ע"פ הצילום היא נקיה לחלוטין. מלבן פלדה וזכוכית שהוא מכונת מגורים מלוטשת ויעילה. זהו הישג טכני ראוי להערכה וקטונתי מלקטרג עליו. ויחד עם זאת שתי הערות. האחת היא חברתית, קנה המידה האנושי. האנושות בדרכה ללהתנתק מהקרקע. הרבה דרך עברו האמריקאים מ"בית קטן בערבה" ללגור בקומה מאה של שידת מגורים מגלומנית שבה כל אחד מקבל מגירה. [דירה ב 58 מיליון דולר...] אולי אין לנו [האנושות] ברירה. עתודות הקרקע הולכות ומתדלדלות, התשתיות הולכות ומתרבות והכל עדיין חייב להיות כלכלי. נראה שאנחנו הולכים ומתרגלים לחיות בחלל בעוד אנחנו כאן...על כדור הארץ. הזהות האישית הולכת ונטמעת בתוך הצורך שלנו להיות יעילים. הניכור, האנונימיות, וחוסר המשמעות האישי...הן כבר תופעות ידועות של חיים ביער המגדלים...ולא כל המשמעויות עוד ברורות לנו. מה גם...שכהמגדלים האלה לא מיועדים לקהל יעד עשיר שיכול לתחזק את המערכות המתוחכמות, כשהתקציב מוגבל...האסוציאציה שעולה לי היא הסרט הנפלא של קובריק... "התפוז המכני" השטחים הציבוריים בבניין כזה, יהיו הבלהה שאי אפשר יהיה לעמוד בה. ההערה השניה היא אקלימית. ככל שאנחנו בונים מגדלים גבוהים יותר בצפיפות רבה יותר. מנהטן וערים רבות דומות. אנחנו משנים דרמטית את האקלים על הקרקע. השמש לא מגיעה לרחובות...היא מוסתרת. כבר היום יש רחובות שקרן שמש לא מגיעה אליהן לעולם [!] הרחוב הפך לקודר, אפרורי גם בקיץ ובעליל מקום לא נעים להיות בו. תופעה שניה בתחום הזה, הן מנהרות האויר הנוצרות בין הבנינים. הרוח מנותבת בין הבנינים הופכת לחזקה, היא מעיפה בדרכה את כל מה שיש. ניירות, ניילונים וכ"ו. גם זה הופך את הרחוב לבלתי נסבל ומכאן גם שומם ונטוש. ראיתי פעם סרט טלויזיה שמתעד מקום כזה [בסקוטלנד] ולידו בדיוק באותו אקלים, חצי שעת נסיעה משם. כפר פסטורלי, בתים בני שתי קומות, בתי קפה על מדרכות שטופות שמש. אנשים יושבים בבתי קפה על מדרכות. כאילו עולם אחר ועידן אחר. אפוקליפסה...בדרך
