dairy milk
New member
כתבה על שייגעצ ב"עכבר העיר". ../images/Emo220.gif
אני אסרוק אח"כ, בינתיים אני אעתיק : לוזרים בכייף. מה זה שייגעצ? ביידיש הכוונה היא לפרחח, פושטק או משהו בסגנון. יובל מנדלסון הוא שייגעצ חמוד. את האלבום הראשון, "ניו יורק רפיח", הוציא לפני כחמש שנים, כשהיה בן 16. תעשו את החשבון בעצמכם. עכשיו הוא מתבגר, מנסה להתמתן. שר לעצמו: "שלשום יומולדת, שלשום יומולדת". והקהל בבארבי הולך שבי אחריו. ילדים. המון ילדים. וכשאני אומר ילדים, אני מתכוון גם לגיל טרום טרום אלכוהול. גם ילדות. המון ילדות. שתיים מהן מזנקות לבמה, מנשקות את זמרנו השרמנטי בלהט נעורים. אחרות מתמוגגות בערגה. כמה בנים עושים סטייג'דייווינג כאילו מדובר בהופעה של נירוונה ולא בחבורת נערים רמת גניים משלנו. כיף. שייגעצ חוזרים לבארבי. הם התחילו בבארבי ומזמן לא הופיעו כאן. הבארבי עושה להם טוב. ואם כבר מזכירים את נירוונה, אז הנה השפעה אחת מינרית. יש עוד. למשל, מוניקה סקס (אגב, שחר אבן צור, חבר מוניקה סקס ומי שהפיק את אלבומם השני של שייגעצ, "משקאות חריפים", חימם אותם). שייגעצ הם פאנק אלגנט. פעם, מזמן, כשהיו "טיטי מחפשת בית", הם היו פאנק הארדקור. השנים עושות את שלהן. האמת היא שלאט לאט אפשר להשמיט את הפאנק ולהישאר עם האלגנט. יש שרידים, אבל לא הרבה. הגיטרות עדיין שם. לפעמים גם דיסטורשנים. כמה רגעים לפני אלבומם השלישי, שייגעצ הם פופ פוסט פאנק (עכשיו אני מסתבך בהגדרות, אז נפסיק כאן). השירים נחמדים: העטיפה החיצונית מצחיקה, בפנוכו עצוב. כשמנדלסון שר את "עושה ביד", אחד משיריו הראשונים, הוא עדיין פרובוקטיבי, כאילו הילד הרע של הרוק הישראלי. גם "העולם הזה מסריח / מניו יורק ועד רפיח" שומר עדיין על רוח נעורים. כשהוא שר את "המילים הכי יפות", שיר חדש ורגוע, רעשי הרקע הופכים לעוד שיר יפה, כזה שיכול כבר להשתחל בקלות לפלייליסטים רדיופוניים (וכבר השתחל). אני אוהב את הטקסטים של שייגעצ. השנינות המילולית, הבדידות הקיומית, הלוזריות המכוונת וההומור העדין עושים לי את זה. "מאז שעזבה אותי / היא התחילה לשמוע מוזיקה אלקטרונית", שר מנדלסון ("המילים הכי יפות"), משםט בודד שמסכם את כל מה שעבר ועובר עליו. הבנות שהיה איתן עוזבות למקום אחר, עכשיו הן על כדורים, יש להן לב מפלסטיק, ובכלל "צריך להעמיד אותן לדין על פשעי מלחמה". ועוד משהו: שייגעצ לא יעברו לאלקטרוניקה. הם עושים רוק. וכמה טוב שהרוק הזה זוכה לתחייה מחודשת. וכמה טוב שאפשר לחזור לעשות את הכיסוי המתולע ל"פרח נתתי לנורית" של מרים ילן-שטקליס. זה מזכיר את הסקס פיסטולס, מתחבר למה שמאור כהן עשה בתחילת דרכו ומביא את המופע לשיאים של רגש. היו עוד כמה שיאים. למשל "לב מפלסטיק", שסוחף טוטאלית עם לופ מדהים ומתריס: "אבל יש לך לב מפלסטיק". ואחר כך "מרילין מונרו", עוד שיר מדהים, שרק בשבילו היה שווה להישאר עד הסוף. "מרילין מונרו / היתה אצלי אתמול בלילה / אמרה לי שאני גדול / שתינו וויסקי" - החלום האמריקאי בהתגלמותו. או.קיי, מודה: אמנם נגנבתי, אבל רק אי שם אחרי האמצע. לפני זה היו רגעים מעייפים. כאילו שייגעצ לא החליטו עדיין באיזה צד של הנישה הרוקנרולית הם יושבים. "לב מפלסטיק" עשה את המפנה. הילדותיות המכוונת של הזמר כבשה אותי. הטירוף, שכל כך חיפשתי בהתחלה, נמצא בסוף, בפנים, בתוך הזמר החמודהזה, שכאילו לא יוצא מעצמו, כאילו שר בנונשלנטיות. אבל ילד ישראלי ; שייגעצ בן 21 שרוצה שמרילין מונרו תהיה אישתו. דווקא היא. הבנתם את זה? שייגעצ. ו' 27.20. בארבי מיכאל רורברגר.
אני אסרוק אח"כ, בינתיים אני אעתיק : לוזרים בכייף. מה זה שייגעצ? ביידיש הכוונה היא לפרחח, פושטק או משהו בסגנון. יובל מנדלסון הוא שייגעצ חמוד. את האלבום הראשון, "ניו יורק רפיח", הוציא לפני כחמש שנים, כשהיה בן 16. תעשו את החשבון בעצמכם. עכשיו הוא מתבגר, מנסה להתמתן. שר לעצמו: "שלשום יומולדת, שלשום יומולדת". והקהל בבארבי הולך שבי אחריו. ילדים. המון ילדים. וכשאני אומר ילדים, אני מתכוון גם לגיל טרום טרום אלכוהול. גם ילדות. המון ילדות. שתיים מהן מזנקות לבמה, מנשקות את זמרנו השרמנטי בלהט נעורים. אחרות מתמוגגות בערגה. כמה בנים עושים סטייג'דייווינג כאילו מדובר בהופעה של נירוונה ולא בחבורת נערים רמת גניים משלנו. כיף. שייגעצ חוזרים לבארבי. הם התחילו בבארבי ומזמן לא הופיעו כאן. הבארבי עושה להם טוב. ואם כבר מזכירים את נירוונה, אז הנה השפעה אחת מינרית. יש עוד. למשל, מוניקה סקס (אגב, שחר אבן צור, חבר מוניקה סקס ומי שהפיק את אלבומם השני של שייגעצ, "משקאות חריפים", חימם אותם). שייגעצ הם פאנק אלגנט. פעם, מזמן, כשהיו "טיטי מחפשת בית", הם היו פאנק הארדקור. השנים עושות את שלהן. האמת היא שלאט לאט אפשר להשמיט את הפאנק ולהישאר עם האלגנט. יש שרידים, אבל לא הרבה. הגיטרות עדיין שם. לפעמים גם דיסטורשנים. כמה רגעים לפני אלבומם השלישי, שייגעצ הם פופ פוסט פאנק (עכשיו אני מסתבך בהגדרות, אז נפסיק כאן). השירים נחמדים: העטיפה החיצונית מצחיקה, בפנוכו עצוב. כשמנדלסון שר את "עושה ביד", אחד משיריו הראשונים, הוא עדיין פרובוקטיבי, כאילו הילד הרע של הרוק הישראלי. גם "העולם הזה מסריח / מניו יורק ועד רפיח" שומר עדיין על רוח נעורים. כשהוא שר את "המילים הכי יפות", שיר חדש ורגוע, רעשי הרקע הופכים לעוד שיר יפה, כזה שיכול כבר להשתחל בקלות לפלייליסטים רדיופוניים (וכבר השתחל). אני אוהב את הטקסטים של שייגעצ. השנינות המילולית, הבדידות הקיומית, הלוזריות המכוונת וההומור העדין עושים לי את זה. "מאז שעזבה אותי / היא התחילה לשמוע מוזיקה אלקטרונית", שר מנדלסון ("המילים הכי יפות"), משםט בודד שמסכם את כל מה שעבר ועובר עליו. הבנות שהיה איתן עוזבות למקום אחר, עכשיו הן על כדורים, יש להן לב מפלסטיק, ובכלל "צריך להעמיד אותן לדין על פשעי מלחמה". ועוד משהו: שייגעצ לא יעברו לאלקטרוניקה. הם עושים רוק. וכמה טוב שהרוק הזה זוכה לתחייה מחודשת. וכמה טוב שאפשר לחזור לעשות את הכיסוי המתולע ל"פרח נתתי לנורית" של מרים ילן-שטקליס. זה מזכיר את הסקס פיסטולס, מתחבר למה שמאור כהן עשה בתחילת דרכו ומביא את המופע לשיאים של רגש. היו עוד כמה שיאים. למשל "לב מפלסטיק", שסוחף טוטאלית עם לופ מדהים ומתריס: "אבל יש לך לב מפלסטיק". ואחר כך "מרילין מונרו", עוד שיר מדהים, שרק בשבילו היה שווה להישאר עד הסוף. "מרילין מונרו / היתה אצלי אתמול בלילה / אמרה לי שאני גדול / שתינו וויסקי" - החלום האמריקאי בהתגלמותו. או.קיי, מודה: אמנם נגנבתי, אבל רק אי שם אחרי האמצע. לפני זה היו רגעים מעייפים. כאילו שייגעצ לא החליטו עדיין באיזה צד של הנישה הרוקנרולית הם יושבים. "לב מפלסטיק" עשה את המפנה. הילדותיות המכוונת של הזמר כבשה אותי. הטירוף, שכל כך חיפשתי בהתחלה, נמצא בסוף, בפנים, בתוך הזמר החמודהזה, שכאילו לא יוצא מעצמו, כאילו שר בנונשלנטיות. אבל ילד ישראלי ; שייגעצ בן 21 שרוצה שמרילין מונרו תהיה אישתו. דווקא היא. הבנתם את זה? שייגעצ. ו' 27.20. בארבי מיכאל רורברגר.
אהבתי אתה הכתבהה..
