המון דברים.
1. הציורים עצמם - הוא ממש מחבר את הסיפור התנכ"י לכאן ועכשיו.
בציור "יוסף ושמעון" הם נראים כמו שני פועלים פלסטינים , כנ"ל בציור של "מגדל בבל" , וכנ"ל בציור שזכה "אנאבל וגייא" שהרעיון שלו הוא "בת יפתח". אלו נראות דמויות מזמנינו , רק הבעות הפנים מעבירות את הרעיון.
וכשהוא מכניס את התנ"ך בתוך ההקשר הזה , לי זה נותן "הלם" מסוים.
2. המדובר בסוג של סינדרלה -
אדם שיושב ומתמיד , לפעמים שנתיים על ציור אחד.
והוא לא רודף אחרי הפרסום , הוא פשוט יוצר וחי את מה שהוא עושה.
גם אם הוא לא היה זוכה , הוא היה ממשיך לעשות בדיוק את מה שעשה לפני - לצייר.
וכאשר יושבים ומתמידים בגישה הזו , הפרסום בסופו של דבר מגיע ממילא.
3. הקשר שלו עם מורים קדומים כמו רמבדנט -
שהוא תיאר איך שבזכיה שלו הוא הך להסתכל על הדיוקן העצמי שלו ובכה , והוא מתאר את רמבדנט שחי לפני כ600 שנה כמורה האמיתי שלו.
4. והסוף בכלל גרם לי להארה קטנה :
"אחרי הזכייה עיתונאי פולני שאל אותי אם הציור פוליטי, ואמרתי לו שפוליטיקה זה כאן ועכשיו. רציתי שהציור הזה יהיה מעל הכאן ועכשיו, סיפור שהיה רלבנטי לפני אלף שנה ויהיה רלבנטי עוד אלף שנה, כל עוד זה המבנה של נפש האדם. בסופו של דבר כל זה מסתכם בכמה כתמים על בד, שכדאי שהם יעבדו, ומאוד חשוב להזכיר שלפעמים כל המסביב זה תירוץ בשביל לצייר. רוב השעות שאני משקיע בעבודה הם לא בהגיגים ובפילוסופיות, אלא באיך אני לוקח דבר מופשט והופך אותו למשהו מוחשי, על משטח. זה מטאפיזיקה וזה פיזיקה. איך רגש פתאום הופך להיות משהו שהוא חומר? איך אני גורם לאדמה שמהולה בשמן פשתן ללבוש צורה שמביעה דברים כל כך עמוקים? זה לא עניין של מה בכך, זה מעסיק אותי הרבה יותר מדברים אחרים".
