קראתי את הטור הזה בסוף שבוע
אין ספק שסייד קשוע הוא כותב מחונן. הדרך שבה הוא הצליח ללכוד את התחושות של "מעמד הביניים" היא פשוט מבריקה. לא יכולתי שלא להזדהות עם כל שורה. באופן אישי אני גם עובר תקופה לא קלה של עייפות כרונית. ככה זה כשמגדלים שני תינוקות בבת אחת. מה גם שהגדול הגיע לגיל שנתיים הנוראי. למי שלא זוכר, זה גיל ההתבגרות הראשון. אנחנו מרגישים לאחרונה שהוא כל הזמן בודק את גבולות הסבלנות שלנו, וכמעט כל פעולה שלו היא איזה מבחן לבחינת מה מותר לו ומה אסור. המאמץ המנטלי שכרוך בזה מעייף אותנו מאוד. מזל שאנחנו מגבים אחד את השני כל הזמן, וכשאחד מתעייף השני נכנס לפעולה. אבל בלילה כשהולכים לישון אני מרגיש לאות פיסית ומנטלית שלא הכרתי אף פעם...
