2. מהי "תכלית ראויה" לעינוי חיות?
הדגש|"משפט התנינים" כמקרה מבחן לחוק צער בעלי-חיים
בשבוע שעבר תיארנו את חוק צער בעלי-חיים ואת האפשרויות להיעזר בו למניעת פגיעה בבעלי-חיים. השבוע נסקור את פסק-הדין המפורסם ביותר לפי החוק, שניתן ב"משפט התנינים". ה"קרב". מופעי "קרב אדם בתנין" נערכו בשנות התשעים בחמת גדר כחלק מאטרקציות הבילוי במקום. המדובר באירועים שנמשכו כדקה, במהלכם התנפל אדם מיומן על התנין וביצע בגופו סדרה של פעולות קבועות, המפגינות את כוחו ואת עליונותו ביחס לתנין. עמותת תנו לחיות לחיות, שתבעה את מפעלי נופש חמת גדר ואת מפעיליהם על התעללות, פירטה את הפעולות שביצע האדם בתנין: טלטול התנין בזנבו, תפיסת לסתותיו, גחינה מעליו ומשיכת ראשו לאחור, משיכת רגליו האחוריות, הפיכת התנין על גבו ולחיצה על החלק התחתון של ראשו (מתחת ללסת התחתונה). סבל מול ספקנות. מסקנת בית-משפט השלום מן הראיות הייתה פשוטה: "ברור לחלוטין שהמופע גורם לתנין סבל פיזי בהיותו מופע בו מופעל כוח רב, לחץ, משיכות, גרירות, טלטול וכו´". כמו כן, "המטרה היחידה העומדת לנגד המשיבים במופע זה היא רווח כלכלי כתוצאה מבידור לציבור. רווח כלכלי זה אינו מצדיק התאכזרות." נציגי חמת גדר ערערו על פסק-הדין בבית-המשפט המחוזי, שם זכו בהגנתה של ספקנות פילוסופית: "לא הוצג ממצא אובייקטיבי המצביע על גרימת סבל או כאב לתנין בעת המופע," כתבה השופטת אלשיך בפסק הדין. “סבל, מסיבות טכניות, כמעט שאינו ניתן למדידה, בתנין." ספקנות זו הובילה את השופטת לבטל את פסק-הדין הקודם. נציגי תנו לחיות לחיות פנו לבית-המשפט העליון. למרבה המזל, בהרכב השופטים ישב מישאל חשין, שטרח ללמוד את הנושא ברצינות ולנסח פסק-דין יסודי. מומחים להיעדר סבל. בבית-המשפט העליון שבה הדרישה להוכיח, שהתנין סובל. התובעים הביאו מומחים מטעמם, שתיארו את הפגיעה בתנין ואת הסבל שנגרם לו, וגם אנשי חמת גדר הביאו מומחים – מנהל אתר "הקרבות" בתנינים, ווטרינר שמומחיותו בבקר לבשר. השופט חשין מצא אפילו בדבריהם הודאות – מעין פליטות-פה – בכך שהתנין נפגע. הציטוט האירוני ביותר נרשם מפיו של מנהל האתר, אשר הודה כי האדם מפעיל לחץ על התנין, אבל "הוא לא מפעיל לחץ מעבר ללחץ שתנין מסוגל לסבול". חשין השתכנע, כמובן, שהמופע מסב לתנין סבל משמעותי. יסודות החוק. סבלם של התנינים לא סיפק את השופט. ההוראה המרכזית בחוק, "לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי", נותרה כללית ועמומה מדי. חשין קבע, כי שלושה יסודות יוצרים את האיסור לצעֵר בעלי-חיים: 1. מודעוּת. הפוגע בחיה צריך "מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה." כאן קובע חשין פרשנות חשובה: כוונת החוק היא "להגן על בעלי-חיים שלא יעוללו להם רע. ומבחינתו של בעל-החיים, מה מנו יהלוך אם האדם המרע לו הוא סדיסט המפיק הנאה מכאבו של הזולת, אדם חסר-רגשות שאינו חש בכאב הזולת, או אדם שאפשר יכול הוא שיכאב את כאב הזולת, אך נכון הוא להתאכזר לבעל-החיים ובלבד שיעשה כרצונו?" כלומר, החוק אינו מבקש לרסן סדיסטים דווקא – כל דרישתו היא לוודא שהפוגע אחראי למעשיו, כמי שמודע לטיבם. 2. סבל. סבלה של החיה הוא מדד לעינוי, להתאכזרות ולהתעללות. חשין יוצר בזאת כבדרך-אגב פרשנות צרה של מושגים אלה, הממקדת אותם בסבל בלבד, ואינה אוסרת, למשל, הרג ללא סבל. אולם בו-בזמן קובע השופט תקדים חשוב בהסברו הברור, שלפיו לא ניתן להתחמק מן האיסור שבחוק בטענה, שלחיה נגרם סבל קל בלבד: "די אפוא בכאב או בסבל – לאו דווקא בדרגה גבוהה במיוחד – כדי לייצר את היסוד השני, המקיים התעללות, התאכזרות או עינוי." בנוסף לכך, מדגיש חשין, התעללות אינה מחייבת מגע גופני עם החיה, והיא יכולה להיות נפשית. 3. "תכלית ראויה". "אם יימצא הֶצדק למעשה", מסביר חשין, "לא תקום עבירה ולא תהיה עוולה". ומה מצדיק גרימת סבל לחיה? כאן נעזר השופט בשורת מקורות משפטיים – אנגליים, אמריקאיים ויהודיים. אף על-פי שסבלן של החיות שב ועולה בדיון, נטיית המקורות היא להתמקד בדרישה למנוע סבל "שאיננו הכרחי". תפיסה זו, שלכאורה היא שקולה ומאוזנת, נוטה בפועל לשמש כמתן לגיטימציה לכל פעילות אנושית הנחשבת כנורמלית. השופט חשין, בניסוחיו הרגישים, אינו אומר זאת במפורש, אך אחת הדוגמאות שהוא מביא, בהתייחסו לצפייה בתנינים בחמת גדר מחוץ לזמן ה"קרב", חושפת את משמעות הדברים: "חלקו זה של המופע דומה לביקור בגן-חיות, אלא שלהבדיל מגן-חיות רגיל, בעל-החיים היחיד המוצג לקהל בחמת גדר הוא תנין. אכן, יהיו מי שיתקוממו נגד קיומם של גני-חיות אף-הם. בעלי-החיים שבגן-החיות, כך יאמרו האומרים, מקומם הוא בטבע החופשי ולא בכלובים הצרים מהכילם... ואולם הכל יסכימו כי גני-חיות הנם לגיטימיים (לעת הזו), וחמת גדר הייתה כגן-חיות." הביטוי "הכל יסכימו" – לאחר שכבר נאמר במפורש כי לא הכל יסכימו – הוא המפתח לפרשנות החוק ביחס לרוב הפגיעות בבעלי-חיים. אם הפגיעה נערכת מתוך "קונצנזוס" ציבורי, יתעלם בית-המשפט מן ההתנגדות ויאשר את המשך הפגיעה. למה נאסרו דווקא "קרבות" התנינים? מה שאִפשר לשופט חשין להציג במקום משמעותי כל-כך במערך שיקוליו את סבלם של בעלי-החיים הוא, בין השאר, התעלמות מפגיעות אחרות בבעלי-חיים, נפוצות יותר, מקובלות יותר – ונסתרות מן העין. על כך רמז אחד מעמיתיו לצוות בבית-המשפט העליון, השופט אור, בדבריו בפסק-הדין: "איני רואה צורך לדון בכל פרטי משנתו מאירת העיניים ומרחיבת הלב של חברי השופט חשין. רואה אני קשיים לא מעטים ביישומה של משנתו על כמה תופעות, המקובלות בחברתנו, ביחס לבעלי-חיים. אני מעדיף, על כן, להשאיר עניינים אלה בצריך עיון, עד שתידרש הכרעה בהם." ומדוע הכריע בית-המשפט, בסופו של דבר, לאסור את קיומם של ה"קרבות"? לא רק בגלל סבלם של התנינים. השופטים הסתייגו מכך שהמופעים נועדו, "רק לבדר קהל צופים" ולהעביר "מסר אנטי-חינוכי", על-ידי עריכת "קרב נעדר-הגינות" (נצחונו של האדם מובטח מראש) ובמסגרת "מופע של אלימות". העניין בהתנהגותם הנאותה ובערכיהם של בני-אדם בינם לבין עצמם – ללא קשר לתנינים – עולה בבירור מנימוקים אלה. אולם פסק-הדין של בית-המשפט העליון עדיין ייזכר כתקדים של הגנה על בעלי-חיים, כמו גם בזכות ניסוחיו הקולעים של השופט חשין, כגון: "אכן, יש ענפי ספורט מוכרים, והם רוויי-אלימות וסבל למתחרים. ואולם באותם עניינים, למִצער, נוטלים המתחרים על עצמם סיכון מראש. בענייננו-שלנו, לא שמעתי כי ביקשו את הסכמת התנין לאותו מאבק שמביא עליו ייסורים." מקורות: רע"א 1684/96, עמותת "תנו לחיות לחיות" נגד "מפעלי נופש חמת גדר "ואח´ פד"י נא (3) 832. יוסי וולפסון, "מעמד בעלי-החיים במשפט", אתר אנונימוס.
