כתבתי משהו אשמח עם תקראו
קצת ארוך אבל כתבתי את זה במכה אחת ישר מהלב לאצבעות להיום אמא זה עסק רציני, להיות אמא חד הורית זה עסק רציני, להיות אמא חד הורית בקיבוץ זה לא קל, להיות אמא לילד עם צרכים מיוחדים זה עסק רציני, להיות אמא לשני ילדים עם צרכים מיוחדים זה ממש פרויקט, להיות אמא לשני ילדים עם צרכים מיוחדים, חד הורית בקיבוץ של פעם, זה סיפור לא פשוט. להיות אישה שסבלה מאלימות מצד בעלה – זה קשה, להיות אישה שסבלה מאלימות מצד בעלה בקיבוץ זה כבר יותר מסובך, להיות אישה לא בת קיבוץ שסבלה מאלימות מצד בעלה שהוא כן בן קיבוץ – זה כבר ממש סיפור מסובך. להתגרש – זה לא קל להתגרש בקיבוץ ולגור באותו קיבוץ זה לא פשוט – גם עם זה נשמע כך, להתגרש בקיבוץ, להישאר לגור באותו קיבוץ ולגדל את הילדים לבד – זה כבר יותר קשה. שרדתי את כל זה שרדתי והתקדמתי, גידלתי את הילדים לבד, תוך כדי ריצות לפיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, יועצים חינוכיים, פסיכולוגים, וכל מי שיעזור לילדים. גידלתי את הילדים, לבד, ראיתי אותו יוצא עם נשים אחרות – ושרדתי לא היה לי זמן לדייטים, בילויים, סטוצים ובתח לא לפגוש את עצמי. ושרדתי. אבל, ביום שהוא הכה שוב את בני הקטן קמתי שלפתי ציפורניים והלכתי למשטרה. קמתי ועשיתי את המעשה שהייתי צריכה לעשות מזמן - התלוננתי, סיפרתי, אמרתי – די!! עד כאן !! לא יותר !! להגיש תלונה במשטרה – זה לא קל, להגיש תלונה במשטרה על אלימות במשפחה – זה לא פשוט, להגיש תלונה במשטרה על הגרוש שלך – זה ממש לא לעניין – כי כך מתייחסים אלייך, פשוט כך, להגיש תלונה במשטרה נגד הגרוש שלך שהוא בן קיבוץ – בין גיחוך אחד לשני של השוטר היה ממש לא פשוט. אחר כך את צריכה להודיע למזכיר הקיבוץ שהגשת תלונה נגד הגרוש – במשטרה – זה, ממש לא פשוט, הוא בן וחבר קיבוץ- זה, לא פשוט, בחברה קיבוצית דברים כאילו "סוגרים" בתוך ה"בית" לא מוציאים החוצה. לחבר/ הגרוש הפוגע שפגע שהכאיב ומכאיב, לו, לו המזכיר מודיע שהוגשה נגדו תלונה במשטרה ולא המשטרה. יש לו את הזמן, לחשוב מה להגיד, לקחת עורך דין – על חשבון הקיבוץ כמובן להופיע לחקירה במשטרה ייצוגי ומיוצג. דברים כאילו עוברים בקיבוץ, כמו שרפה בשדה קוצים יבש. תוך שעה רק על זה מדברים, העניים, המבטים, הצחוקים, השתיקות והמבטים בך בגב שלך ננעצים. זה כואב, זה מכאיב, ושרדתי. להגיש תלונה במשטרה על אלימות נגד ילדייך, מצד הגרוש שלך, בשם בילד בן 7, בעל צרכים מיוחדים, קשיי תקשורת וקושי להתבטא ולספר, שאין לך הוכחות רק מילים והתנהגויות של הילד. זה פרויקט. גובל ביילתי אפשרי. שבי הוא פגע, התכופפתי והמשכתי, שלי הוא הכאיב, את הכאב בלעתי והמשכתי, אבל בילדי. לא אתן לאיש לפגוע. ציפורנים חשפתי נעצתי ועל ילדיי הגנתי בגופי. גם את זה שרדתי בתוך חרם חברתי שרדתי שרדתי והמשכתי קדימה תמיד קדימה. הצלחתי לגדל את ילדי לנערים וגברים לתפארת. תוך אמונה באמת הפנימית כמורה דרך, עכשיו בני גדלו ועזבו את הקן. בגאווה ואושר אני מסתכלת עליהם, גבוהים, זקופים, צוחקים ואוהבים, כל הורה שואף לזה. הורה לילדים עם צרכים מיוחדים מגונן יותר, הורה לילדים עם צרכים מיוחדים חולם על זה, חולם על שיום אחד גם ילדיו שלו, יעזבו את הקן. עכשיו ילדי עזבו את הקן, נשארתי לבד בקן שהתרוקן. ופתאום, רוח סערה, טלטלה בכוח את הקן, את הקן הקטן שלי, הקן המוגן והמגונן הקן שנבנה לבד לאט לאט, באה הרוח הקרה והביאה איתה את הכאב, הכעס, הקנאה בגרוש ובאחר, באילו שבינתיים בילו, מבלים ונהנים, באילו שבזמן שכל שעשיתי היה לשרוד ולגונן הם למדו, בנו זוגיות חדשה ילדו ילדים וחיו חיים רגילים, בנו חיים חדשים. ואני ? כל מה שעשיתי שנים על שנים היה לשרוד, להגן ולגונן. באה הרוח וטלטלה את הקן, טלטלה חזק, קרעה חור ענק, רוח קרה חדרה את חומת המגן. הקן נפל ללא רחם למטה, לקרקע הקשה והקרה. ואני? אני שהייתי בקן, נפלתי, נחבלתי, קר לי ברוח הקרה, קר לי על האדמה הקשה, ללא הקן וחומת המגן. מצאתי עצמי ברוח הקרה, מצאתי עצמי על האדמה הקשה, מצאתי עצמי חשופה. זה קשה, זה כואב, ועכשיו צריך שוב לקום, שוב לחפש את הדרך, בין האבנים הבוץ והחצץ לפלס דרך, לחפש איך לשרוד בחוץ, לבד, בקור, ללא הגנה, הרוח הקרה מצליפה בפנים ללא רחם, הרוח הקרה שורפת חורצת כל מקום חשוף, העור שצריך להגן ולשמור, נפצע, נחרץ, כואב ומכאיב וכלל לא מגן ולא מגונן, פצעים נפערים ולא גלידים הם כואבים ומכאיבים, ואני ? אני שורדת, נגד הרול ממשיכה ללכת, קדימה, לא לוותר, את הפצעים חובשת תוך הליכה, אל הרוח מיישרת מבט, וממשיכה, קדימה, אני יודעת שאשרוד, אני מאמינה באמת הפנימית, אני מאמינה בעצמי יש לי כוח יש לי אמונה והאמת. אני אשרוד, אני יודעת. לדרך שלי אין מפה, אין יועץ ומכוון. לדרך שלי יש רק מצפן, מצפן קטן שפועם, המצפן שלי זה האמת והלב. לב שצריך ללמוד לא לפחד, לב שצריך ללמוד מחדש לאהוב ולקבל.
קצת ארוך אבל כתבתי את זה במכה אחת ישר מהלב לאצבעות להיום אמא זה עסק רציני, להיות אמא חד הורית זה עסק רציני, להיות אמא חד הורית בקיבוץ זה לא קל, להיות אמא לילד עם צרכים מיוחדים זה עסק רציני, להיות אמא לשני ילדים עם צרכים מיוחדים זה ממש פרויקט, להיות אמא לשני ילדים עם צרכים מיוחדים, חד הורית בקיבוץ של פעם, זה סיפור לא פשוט. להיות אישה שסבלה מאלימות מצד בעלה – זה קשה, להיות אישה שסבלה מאלימות מצד בעלה בקיבוץ זה כבר יותר מסובך, להיות אישה לא בת קיבוץ שסבלה מאלימות מצד בעלה שהוא כן בן קיבוץ – זה כבר ממש סיפור מסובך. להתגרש – זה לא קל להתגרש בקיבוץ ולגור באותו קיבוץ זה לא פשוט – גם עם זה נשמע כך, להתגרש בקיבוץ, להישאר לגור באותו קיבוץ ולגדל את הילדים לבד – זה כבר יותר קשה. שרדתי את כל זה שרדתי והתקדמתי, גידלתי את הילדים לבד, תוך כדי ריצות לפיזיותרפיסטים, מרפאים בעיסוק, יועצים חינוכיים, פסיכולוגים, וכל מי שיעזור לילדים. גידלתי את הילדים, לבד, ראיתי אותו יוצא עם נשים אחרות – ושרדתי לא היה לי זמן לדייטים, בילויים, סטוצים ובתח לא לפגוש את עצמי. ושרדתי. אבל, ביום שהוא הכה שוב את בני הקטן קמתי שלפתי ציפורניים והלכתי למשטרה. קמתי ועשיתי את המעשה שהייתי צריכה לעשות מזמן - התלוננתי, סיפרתי, אמרתי – די!! עד כאן !! לא יותר !! להגיש תלונה במשטרה – זה לא קל, להגיש תלונה במשטרה על אלימות במשפחה – זה לא פשוט, להגיש תלונה במשטרה על הגרוש שלך – זה ממש לא לעניין – כי כך מתייחסים אלייך, פשוט כך, להגיש תלונה במשטרה נגד הגרוש שלך שהוא בן קיבוץ – בין גיחוך אחד לשני של השוטר היה ממש לא פשוט. אחר כך את צריכה להודיע למזכיר הקיבוץ שהגשת תלונה נגד הגרוש – במשטרה – זה, ממש לא פשוט, הוא בן וחבר קיבוץ- זה, לא פשוט, בחברה קיבוצית דברים כאילו "סוגרים" בתוך ה"בית" לא מוציאים החוצה. לחבר/ הגרוש הפוגע שפגע שהכאיב ומכאיב, לו, לו המזכיר מודיע שהוגשה נגדו תלונה במשטרה ולא המשטרה. יש לו את הזמן, לחשוב מה להגיד, לקחת עורך דין – על חשבון הקיבוץ כמובן להופיע לחקירה במשטרה ייצוגי ומיוצג. דברים כאילו עוברים בקיבוץ, כמו שרפה בשדה קוצים יבש. תוך שעה רק על זה מדברים, העניים, המבטים, הצחוקים, השתיקות והמבטים בך בגב שלך ננעצים. זה כואב, זה מכאיב, ושרדתי. להגיש תלונה במשטרה על אלימות נגד ילדייך, מצד הגרוש שלך, בשם בילד בן 7, בעל צרכים מיוחדים, קשיי תקשורת וקושי להתבטא ולספר, שאין לך הוכחות רק מילים והתנהגויות של הילד. זה פרויקט. גובל ביילתי אפשרי. שבי הוא פגע, התכופפתי והמשכתי, שלי הוא הכאיב, את הכאב בלעתי והמשכתי, אבל בילדי. לא אתן לאיש לפגוע. ציפורנים חשפתי נעצתי ועל ילדיי הגנתי בגופי. גם את זה שרדתי בתוך חרם חברתי שרדתי שרדתי והמשכתי קדימה תמיד קדימה. הצלחתי לגדל את ילדי לנערים וגברים לתפארת. תוך אמונה באמת הפנימית כמורה דרך, עכשיו בני גדלו ועזבו את הקן. בגאווה ואושר אני מסתכלת עליהם, גבוהים, זקופים, צוחקים ואוהבים, כל הורה שואף לזה. הורה לילדים עם צרכים מיוחדים מגונן יותר, הורה לילדים עם צרכים מיוחדים חולם על זה, חולם על שיום אחד גם ילדיו שלו, יעזבו את הקן. עכשיו ילדי עזבו את הקן, נשארתי לבד בקן שהתרוקן. ופתאום, רוח סערה, טלטלה בכוח את הקן, את הקן הקטן שלי, הקן המוגן והמגונן הקן שנבנה לבד לאט לאט, באה הרוח הקרה והביאה איתה את הכאב, הכעס, הקנאה בגרוש ובאחר, באילו שבינתיים בילו, מבלים ונהנים, באילו שבזמן שכל שעשיתי היה לשרוד ולגונן הם למדו, בנו זוגיות חדשה ילדו ילדים וחיו חיים רגילים, בנו חיים חדשים. ואני ? כל מה שעשיתי שנים על שנים היה לשרוד, להגן ולגונן. באה הרוח וטלטלה את הקן, טלטלה חזק, קרעה חור ענק, רוח קרה חדרה את חומת המגן. הקן נפל ללא רחם למטה, לקרקע הקשה והקרה. ואני? אני שהייתי בקן, נפלתי, נחבלתי, קר לי ברוח הקרה, קר לי על האדמה הקשה, ללא הקן וחומת המגן. מצאתי עצמי ברוח הקרה, מצאתי עצמי על האדמה הקשה, מצאתי עצמי חשופה. זה קשה, זה כואב, ועכשיו צריך שוב לקום, שוב לחפש את הדרך, בין האבנים הבוץ והחצץ לפלס דרך, לחפש איך לשרוד בחוץ, לבד, בקור, ללא הגנה, הרוח הקרה מצליפה בפנים ללא רחם, הרוח הקרה שורפת חורצת כל מקום חשוף, העור שצריך להגן ולשמור, נפצע, נחרץ, כואב ומכאיב וכלל לא מגן ולא מגונן, פצעים נפערים ולא גלידים הם כואבים ומכאיבים, ואני ? אני שורדת, נגד הרול ממשיכה ללכת, קדימה, לא לוותר, את הפצעים חובשת תוך הליכה, אל הרוח מיישרת מבט, וממשיכה, קדימה, אני יודעת שאשרוד, אני מאמינה באמת הפנימית, אני מאמינה בעצמי יש לי כוח יש לי אמונה והאמת. אני אשרוד, אני יודעת. לדרך שלי אין מפה, אין יועץ ומכוון. לדרך שלי יש רק מצפן, מצפן קטן שפועם, המצפן שלי זה האמת והלב. לב שצריך ללמוד לא לפחד, לב שצריך ללמוד מחדש לאהוב ולקבל.