liranush39
New member
כתבתי משהו- מוזמנים לחוות דיעה
משהו שואב אותי למטה, כל יום, כל הזמן... יש רגעים בודדים שהוא לא שם. מרגישה שאני חיה בתוך מערה חשוכה שאין בה אור, אין אפילו נר. ולהבדיל מתקופות פחות טובות שהיו לי- תמיד חלק בתוכי הרגיש את התיקווה שהנה זה הולך להיגמר, זה אוטוטו עובר. ואז תבוא תקופה אחרת פורחת שמחה ומשגשגת. אבל לא הפעם,הפעם זה שונה. הכל חשוך,אפלולי, קודר ואין אפילו זכר לאור. אז חלק ממני מפחד מזה- כי אני , לירן החייכנית, השמחה- האנרגטית פתאום נעלמה. ותמיד, גם כשהיה לה איזה יום אחד של עצב- הייתה בוכה, הייתה כותבת, פורקת וזהו תוך מקסימום כמה שעות בודדות- הייתה שבה לאנרגיות השמחות שלה,לצחוק, לאהבה. אני לא רואה אותה היום, אני לא מרגישה שהיא בכלל שם, במקום זה יש לירן העצובה, עדיין עם חיוך ,אבל עם עיניים (שמי שמכיר אותן טוב), מסגירות את הכל. כל מה שאני רוצה לפעמים זה ללכת לישון להתנתק, לבכות. פשוט להרים ידיים להרפות- ולתת ללירן הזו להשתלט, לתת למערה הזו לשאוב אותי, כי אין לי את הכוחות לצאת. ויש לי ימים שאני קמה בבוקר במן החלטה נחושה- שהיום הזה הולך להיות שמח. היום אני אצחק ואשמח מהנשמה ואני אעשה הכל כדי לצאת מאותה מערה, אתנתק מלירן העצובה ואחזיר לעצמי את האנרגיות בחזרה. אז אני הולכת הרבה לים, כותבת,ולפעמים מכריחה את עצמי לרקוד, לשיר, לעשות לעצמי שמח. להתאמץ ולנסות ולראות שבסה"כ הכל בסדר, סוג של שכנוע עצמי או אולי אשליה. אבל זה לא אמיתי, זו לא באמת שמחה- יש שם במערה הזו הרבה עצב, הרבה כאב, לא מרפה,לא נותן מנוח ללב. רק שואב למטה, לא מרפה, לא מוותר ולפעמים אני מתה מפחד להיתקע שם, להישאר שם ולעולם לא לצאת. ואני מתגעגעת אני מתגעגעת לאנרגיות שבי.
משהו שואב אותי למטה, כל יום, כל הזמן... יש רגעים בודדים שהוא לא שם. מרגישה שאני חיה בתוך מערה חשוכה שאין בה אור, אין אפילו נר. ולהבדיל מתקופות פחות טובות שהיו לי- תמיד חלק בתוכי הרגיש את התיקווה שהנה זה הולך להיגמר, זה אוטוטו עובר. ואז תבוא תקופה אחרת פורחת שמחה ומשגשגת. אבל לא הפעם,הפעם זה שונה. הכל חשוך,אפלולי, קודר ואין אפילו זכר לאור. אז חלק ממני מפחד מזה- כי אני , לירן החייכנית, השמחה- האנרגטית פתאום נעלמה. ותמיד, גם כשהיה לה איזה יום אחד של עצב- הייתה בוכה, הייתה כותבת, פורקת וזהו תוך מקסימום כמה שעות בודדות- הייתה שבה לאנרגיות השמחות שלה,לצחוק, לאהבה. אני לא רואה אותה היום, אני לא מרגישה שהיא בכלל שם, במקום זה יש לירן העצובה, עדיין עם חיוך ,אבל עם עיניים (שמי שמכיר אותן טוב), מסגירות את הכל. כל מה שאני רוצה לפעמים זה ללכת לישון להתנתק, לבכות. פשוט להרים ידיים להרפות- ולתת ללירן הזו להשתלט, לתת למערה הזו לשאוב אותי, כי אין לי את הכוחות לצאת. ויש לי ימים שאני קמה בבוקר במן החלטה נחושה- שהיום הזה הולך להיות שמח. היום אני אצחק ואשמח מהנשמה ואני אעשה הכל כדי לצאת מאותה מערה, אתנתק מלירן העצובה ואחזיר לעצמי את האנרגיות בחזרה. אז אני הולכת הרבה לים, כותבת,ולפעמים מכריחה את עצמי לרקוד, לשיר, לעשות לעצמי שמח. להתאמץ ולנסות ולראות שבסה"כ הכל בסדר, סוג של שכנוע עצמי או אולי אשליה. אבל זה לא אמיתי, זו לא באמת שמחה- יש שם במערה הזו הרבה עצב, הרבה כאב, לא מרפה,לא נותן מנוח ללב. רק שואב למטה, לא מרפה, לא מוותר ולפעמים אני מתה מפחד להיתקע שם, להישאר שם ולעולם לא לצאת. ואני מתגעגעת אני מתגעגעת לאנרגיות שבי.