בחורה אחרת1
New member
כתבתי רומן בהמשכים, אשמח עם תגיבו עליו
פרק א היינו צמודים, באותו הרגע יכולתי לחוש את הפעימות האלו שמתחלפות לקצב מהיר יותר משהיה לא ידעתי מה קורה לי ,"את מאוהבת" אמרתי לעצמי, שהוא הרכין את מבטו לכיווני נרתעתי, "הוא מצפה ליותר מזה" חשבתי. הוא המשיך להביט עלי בצורה של "רוצה אותך", מה שאני חשבתי את אותו הדבר אז התרחקתי האמת קפאתי במקומי. לא ציפיתי וכי לא הייתי מוכנה לרגע לא העלתי על דעתי, שטל יחשוק בי כך ועוד ירכון לעברי. השפתיים שלו היו במרחק נגיעה משלי יכולתי לחוש את הנשימות שלו אני עד עכשיו זוכרת את הרגע. הרגע שמשמעותי נהפך כך עבורי. אני עומדת ונאחזת בעצמי כדי לא ליפול, הדקות האלו היו ארוכות יותר מהמציאות שהתרחשה כאן. כמעט התנשקנו זה היה המסר שקלטתי ממנו בכל אופן זה הרגע הכי רומנטי, ואינטימי שעבורי ילדה בת שבעה עשרה שלא יודעת דבר על אהבה ועל קירבה. משום מה לא הלכתי משם אולי כי הוא משך אותי יותר ממה שדמינתי לעצמי, עוד בהתחלה למרות שלא הראתי לו את זה. אתם יודעים מה גם הוא לא הראה. אני לא הבנתי בטח פחדתי וקפאתי במקום הרגשתי שמשהו חודר לפרטיות שלי, וחושף אותי מבלי שהיתה לי אפשרות להפסיק אותו כלל. במהלכם של כמה הרגעים הללו שררה בכיתה דממה מוחלטת, אולי בגלל שחשבו שזאת הצגה ואולי כי ראו באמת מה שקרה בנינו, איך שקירב אותי אליו ושהידים שלו החזיקו בחולצה שלי, ואיך לא זזתי ממנו. כעומדת מולך כלא מאמינה שזה קורה לי. לא יכולתי לנשום, האמת לא היה ברור לי למה עשית הכל במין דרך מוזרה שצריך למעשה לנחש אותה. במין שפה שאינה מוכרת שצריך ללמד אותה, הכל אתה עושה בדרך כזאת בלי לומר דבר, בלי להסביר כך אתה עושה את שלך. ולמרות הכל שהלכתי קצת אחורה פחדתי לאהוב אותך. ידעתי כי בשבילך כל "העסק" היה חדש. אבל למען האמת די רציתי שזה יקרה רציתי שכן תיגע בי, כן שכמעט תנשוק לי על שפתיי, לא בדרך כזו או כוחנית אלא דבר אחר דבר. לאט ובטוח. הנה אני הגעתי לרגע הזה, האינטימי הזה והאישי שחודר לפרטיות שלי ושלך. היו עוד כמה רגעים אינטימיים בנינו שלא כ"כ התרגשתי מהם, למרות שהבנות כן, אותי זה לא הקסים ולא גרם לדבר. כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו כעבור כמה דקות בחרת בדרך מאד משונה והראת לי את "הכוח" שחבוי בך. שאני מתכוונת כוח אני לא מתכוונת כוח פיזי אלא כוח שכלי או רוחני אלא כח מחשבתי והכח הזה שימש עבורך כמשחק. כמעת חשתי את הזרם שעובר, מטלטל כלות את גופי ולוחש בלי כל הפסק ידעתי וכי נראה הדחקתי אותו היטב, את הרגש שהיה שבוי וחבוי בתוך עצמו. משום מה הוא נעלם כי לא רצה לצאת אלי, לא רצה שאגלה אותו ולו במעט אני לא יודעת איך נקלעתי למצב ולמה חייב להיות מצב שכולם יודעים ורואים מה אנחנו מרגישים אבל רק מתחמקים אחד מהשני כל הזמן. כנראה משחקי המבטים היו טובים כמו שאנחנו היינו, במשחק האהבה שגרם לכל מי שמסביב לתהות על קנקנו אם אמת או לא. מה שהתרחש לנגד עיניכם הראות אותנו אחד מול השני באינטימיות חשופים לא ידעתי היכן להשים את עצמי מרוב בילבול, מרוב מבוכה מרוב כעס, אני חושבת שאלו הדברים הכי טיבעיים שהיו שם הנה עוד יום עובר נוסף אל כל העבר שכבר נמחק ונהיה הסטוריה. ומה שחשוב זה ההווה והעתיד שבוודאי יהיו לי המון מפגשים איתו נעימים אבל מה שבטוח תמיד אנחנו אחד מול השני. טל שהיה די בטוח בעצמו לא מהר ולא נחפז להכנס לכיתה, עם שמוע הצילצול שהורה להכנס פנימה ראיתי אותו עומד שם, מביט בי עיניו תמימות יפות וחומות שמבשרות בי המון. הוא לא הסתיר ולו לרגע אחד את המבט הזה שמתגנב כל פעם מחדש ורוצה היות כאן ולומר כמה מילים באוזני. ככה הוא תמיד נשען על הדלת, נאחז בעצמו ומביט בי כאילו אין מחר כאילו קפא הרגע כאילו מגיע הרגע שלנו. מעולם לא ראיתי אותו ככה תמים עדין כזה יפה תואר, הוא מתחיל להתקרב אלי בצעדים קטנים מפלס דרכו אלי בין השולחנות
פרק א היינו צמודים, באותו הרגע יכולתי לחוש את הפעימות האלו שמתחלפות לקצב מהיר יותר משהיה לא ידעתי מה קורה לי ,"את מאוהבת" אמרתי לעצמי, שהוא הרכין את מבטו לכיווני נרתעתי, "הוא מצפה ליותר מזה" חשבתי. הוא המשיך להביט עלי בצורה של "רוצה אותך", מה שאני חשבתי את אותו הדבר אז התרחקתי האמת קפאתי במקומי. לא ציפיתי וכי לא הייתי מוכנה לרגע לא העלתי על דעתי, שטל יחשוק בי כך ועוד ירכון לעברי. השפתיים שלו היו במרחק נגיעה משלי יכולתי לחוש את הנשימות שלו אני עד עכשיו זוכרת את הרגע. הרגע שמשמעותי נהפך כך עבורי. אני עומדת ונאחזת בעצמי כדי לא ליפול, הדקות האלו היו ארוכות יותר מהמציאות שהתרחשה כאן. כמעט התנשקנו זה היה המסר שקלטתי ממנו בכל אופן זה הרגע הכי רומנטי, ואינטימי שעבורי ילדה בת שבעה עשרה שלא יודעת דבר על אהבה ועל קירבה. משום מה לא הלכתי משם אולי כי הוא משך אותי יותר ממה שדמינתי לעצמי, עוד בהתחלה למרות שלא הראתי לו את זה. אתם יודעים מה גם הוא לא הראה. אני לא הבנתי בטח פחדתי וקפאתי במקום הרגשתי שמשהו חודר לפרטיות שלי, וחושף אותי מבלי שהיתה לי אפשרות להפסיק אותו כלל. במהלכם של כמה הרגעים הללו שררה בכיתה דממה מוחלטת, אולי בגלל שחשבו שזאת הצגה ואולי כי ראו באמת מה שקרה בנינו, איך שקירב אותי אליו ושהידים שלו החזיקו בחולצה שלי, ואיך לא זזתי ממנו. כעומדת מולך כלא מאמינה שזה קורה לי. לא יכולתי לנשום, האמת לא היה ברור לי למה עשית הכל במין דרך מוזרה שצריך למעשה לנחש אותה. במין שפה שאינה מוכרת שצריך ללמד אותה, הכל אתה עושה בדרך כזאת בלי לומר דבר, בלי להסביר כך אתה עושה את שלך. ולמרות הכל שהלכתי קצת אחורה פחדתי לאהוב אותך. ידעתי כי בשבילך כל "העסק" היה חדש. אבל למען האמת די רציתי שזה יקרה רציתי שכן תיגע בי, כן שכמעט תנשוק לי על שפתיי, לא בדרך כזו או כוחנית אלא דבר אחר דבר. לאט ובטוח. הנה אני הגעתי לרגע הזה, האינטימי הזה והאישי שחודר לפרטיות שלי ושלך. היו עוד כמה רגעים אינטימיים בנינו שלא כ"כ התרגשתי מהם, למרות שהבנות כן, אותי זה לא הקסים ולא גרם לדבר. כל פעם שהעיניים שלנו נפגשו כעבור כמה דקות בחרת בדרך מאד משונה והראת לי את "הכוח" שחבוי בך. שאני מתכוונת כוח אני לא מתכוונת כוח פיזי אלא כוח שכלי או רוחני אלא כח מחשבתי והכח הזה שימש עבורך כמשחק. כמעת חשתי את הזרם שעובר, מטלטל כלות את גופי ולוחש בלי כל הפסק ידעתי וכי נראה הדחקתי אותו היטב, את הרגש שהיה שבוי וחבוי בתוך עצמו. משום מה הוא נעלם כי לא רצה לצאת אלי, לא רצה שאגלה אותו ולו במעט אני לא יודעת איך נקלעתי למצב ולמה חייב להיות מצב שכולם יודעים ורואים מה אנחנו מרגישים אבל רק מתחמקים אחד מהשני כל הזמן. כנראה משחקי המבטים היו טובים כמו שאנחנו היינו, במשחק האהבה שגרם לכל מי שמסביב לתהות על קנקנו אם אמת או לא. מה שהתרחש לנגד עיניכם הראות אותנו אחד מול השני באינטימיות חשופים לא ידעתי היכן להשים את עצמי מרוב בילבול, מרוב מבוכה מרוב כעס, אני חושבת שאלו הדברים הכי טיבעיים שהיו שם הנה עוד יום עובר נוסף אל כל העבר שכבר נמחק ונהיה הסטוריה. ומה שחשוב זה ההווה והעתיד שבוודאי יהיו לי המון מפגשים איתו נעימים אבל מה שבטוח תמיד אנחנו אחד מול השני. טל שהיה די בטוח בעצמו לא מהר ולא נחפז להכנס לכיתה, עם שמוע הצילצול שהורה להכנס פנימה ראיתי אותו עומד שם, מביט בי עיניו תמימות יפות וחומות שמבשרות בי המון. הוא לא הסתיר ולו לרגע אחד את המבט הזה שמתגנב כל פעם מחדש ורוצה היות כאן ולומר כמה מילים באוזני. ככה הוא תמיד נשען על הדלת, נאחז בעצמו ומביט בי כאילו אין מחר כאילו קפא הרגע כאילו מגיע הרגע שלנו. מעולם לא ראיתי אותו ככה תמים עדין כזה יפה תואר, הוא מתחיל להתקרב אלי בצעדים קטנים מפלס דרכו אלי בין השולחנות