dairy milk
New member
כתבת שער ב'מעריב לנוער'.../images/Emo220.gif
(פאק, הפעם זה ממש ארוך, נדפקתי ס__ס) בחינת בגרות תשכחו מהבלגן, שייגעצ עולים כיתה. שבע שנים אחרי הקמת הלהקה נראה שחברי שייגעצ מקבלים סוף סוף את החיבוק הנעים. מהקהל, מהמבקרים ואפילו מהרדיו, שחורש על הלהיט הגדול שלהם, 'המילים הכי יפות'. וכן, גם הם מרגישים שהם התבגרו. מנדלסון וחבורתו, מודל סוף 2006. לו היתה לנו זכות בחירה, לפחות לחלקנו, אולי בעצם רק לי, הייתי מבקש להיוולד כפיטר פן ולהישאר צעיר לנצח. אז נכון שהחיים הם לא פיקניק, ולפעמים המיטה מחבקת הרבה יותר מהעולם כולו, אבל בסופו של דבר, מהן 70 שנה לעומת הנצח. אנחנו נקודה בודדה שספק אם מישהו יזכור, וכמה נפלא יכול היה להיות אם היינו חיים לנצח. בכל אופן, רצה הגורל, או אפשר לקרוא לזה מציאות, וכולנו בסופו של דבר מתבגרים, לפעמים גם מזדקנים. קחו למשל את אביב גפן, הילד המורד והזועף, שהפך עם השנים לדמות ממוסדת, לפחות באופן יחסי, או את בריטני ספירס, שהפכה מילדה מעצבנת לאם גאה. אכן, כולנו מתבגרים, גם אם אנחנו נשארים לפעמים קצת מפגרים. לפני שבע שנים הוציאו חברי להקת שייגעצ, שבאותם ימים היו נערים צעירים, את אלבומם הראשון. הרבה מאוד רעש היה שם. יובל מנדלסון, שהיה באותם ימים פחות או יותר ההרכב כולו, חולל מהומות וצעק את דעתו הלא ממש חיובית על עניינים שבשגרה. אבל בזמן שחלף מאז הספיקו ארבעת החברים להוציא אלבום שני, להחליף קידומת, ועכשיו הם כאן עם אלבום שלישי בשם 'להפסיק לאכול עוגות', ששמו כבר מעיד על בעיות התבגרות כלשהן. לא שמדובר בחבורת זקנים, להפך, מנדלסון, אסף רייז, שיקו פלדמן ואבי מרקוביץ' עדיין נהנים מאמצע העשור השני לחייהם, ובכל זאת משהו השתנה. הצעקה התחלפה בשירה, הנגינה השתפרה, והרי לכם להקת רוק בורגנית וחביבה, שהפכה את עצמה פחות או יותר לנושאת הדגל של הרוק הישראלי בתקופה האחרונה. "אולי אתה מתכוון לזה שיותר מצליח לנו עכשיו", מנסה יובל להתחמק מהתדמית החדשה. "אני חושב שמאז שהלקה קמה הגרף שלנו בעלייה, וכשדברים מצליחים תמיד יש נטייה להאדיר את האנדרדוג". - זה שקוראים לכם "בוגרים" זו לא מחמאה? "בדרך כלל זה בא בנימה שלילית, אבל אנחנו מקבלים את זה בכיף כי זה חלק מהעניין". - ואתם לא מרגישים ילדים טובים יותר מאשר הייתם בעבר? "העניין הזה של הילדים הזועמים זה משהו שהיה מאוד מורגש בתקליט הראשון, וזה מצחיק כי דווקא התקליט ההוא לא ממש זכה להכרה. זה מוזר שעכשיו אנחנו מתראיינים על האלבום השלישי וכל הזמן מדברים על הראשון". אסף: "הראשון היה הכי בוטה, ומאז עשינו דרך ארוכה בלי ששמנו לב". יובל: "זו לא להקה שהפרובוקציות שלה מצדיקות את הקיום שלה. עברו שבע שנים, ובזמן הזה קרו דברים, התקדמנו. אני לא מרגיש שהתמסחרנו. פשוט הפכנו ללהקה יותר מוכרת, משמעותית ומשפיעה". - למרות שיש תחושה שאתם פחות זועמים והמחאה שלכם פחות תוקפנית. אסף: "אולי זה כי יובל פחות צועק. כשהוא כתב את השירים הראשונים, הוא היה בן 16-18, אבל כשאתה בן 14, אתה אומר את אותו דבר בצורה שבה אנשים גם ירצו להקשיב. אני חושב שהדברים עדיין שם, ומי שבא להופעות בטח רואה את זה". יובל: "זה היה קורה לי גם אם הייתי עובד בדואר. משהו בשירים הקודמים היה מאוד צעקני ומלא ססמאות. זה היה מדליק ואני מת על זה. היום הרבה יותר מעניין אותי לדבר על פוליטיקה מאשר להכניס אותה לשירים". מקאמבקים את הרוק הם יושבים מולי שלושה - מנדלסון, רייז ופלדמן. מרקוביץ' הביא פתק מהרופא והוא נעדר הפעם. נושא השיחה המרכזי הוא הרוקנרול, אותו יצור שבא והולך, שפעם היה הזרם המרכזי ובעשור האחרון נדחק קצת לשוליים לטובת הפופ, ההיפ הופ וצרות מסוג אחר. "זה מצחיק, כי בחו"ל המיינסטרים זה הרוקנרול", אומר יובל. "הסטרוקס היא אחת הלהקות המשפיעות של המאה, וזה קורה עכשיו. כאן, בארץ, הכל בדיליי. זה יקח עוד רגע, אבל אנחנו כאן ונמשיך לחכות עד שהרוק יחזור להיות דומיננטי". אסף: "זה כבר מראה סימני חזרה. אנחנו רואים את זה בהופעות. אז כן, היה את גל ההיפ הופ, כשלא יכולת לפתוח טלוויזיה בלי לראות שני ילדים עם כובעים הפוכים שרים לך כל מיני דברים, אבל לאט לאט זה חוזר לבסיס". - איך אתם מרגישים את זה? יובל: "הדינמיקה בהופעות מעולה. כל ההופעות שלנו מלאות ואנחנו רק דוגמה אחת. יש עוד הרבה להקות שפועלות בשטח. אין הרבה ייצוע ללהקות רוק ששרות בעברית. אני חושב שזה שאנחנו ממשיכים, יכול לעזור לאותן להקות בעתיד, וגם לכל סצינת הרוקנרול". - אתם באמת מרגישים כנושאי הגדל של הרוק הישראלי? יובל: "נושאי דגל זה קצת גדול עלינו". שיקו: "זה מה שאנחנו אוהבים לעשות וזה מה שאנחנו עושים בכל מקרה. זה רק מראה שהרוק לא נכחד. מספידים אותו והוא מתעורר, אבל תמיד אני רואה רוק ובכל העולם יש הופעות מטורפות. אמנם אנחנו מדינה קטנה, אבל זה קורה וימשיך לקרות". יובל: "אני מקבל המון מיילים מלהקות צעירות שרוצות לחמם אותנו. ילד בן 15 שרוצה לנגן לוקח היום גיטרה ביד. לפני שנתיים הוא היה לובש את הכובע הפוך, קונה חולצה שגדולה עליו בשתי מידות ופתאום הוא ראפר. עכשיו לוקחים שוב גיטרה". אסף: "היפ הופ זה עניין של אופנה. בא מישהו, התחיל לעשות היפ הופ בארץ, ואחריו הלכו כל מיני אנשים שלא היה להם קשר למוזיקה ולטקסטים, ובאותה מידה שזה עלה, זה גם ירד". יובל: "כשיש משהו שמצליח, פתאום יש המון שעושים את זה ויש הרבה דברים בינוניים. גם ברוקנרול. בשנות ה-90 היו נושאי המגבעת, זקני צפת ואיפה הילד, אבל היו גם הרבה להקות גרועות שאנחנו אפילו לא זוכרים את השם שלהן. בכל מקרה, ההיפ הופ שייך לעבר".
(פאק, הפעם זה ממש ארוך, נדפקתי ס__ס) בחינת בגרות תשכחו מהבלגן, שייגעצ עולים כיתה. שבע שנים אחרי הקמת הלהקה נראה שחברי שייגעצ מקבלים סוף סוף את החיבוק הנעים. מהקהל, מהמבקרים ואפילו מהרדיו, שחורש על הלהיט הגדול שלהם, 'המילים הכי יפות'. וכן, גם הם מרגישים שהם התבגרו. מנדלסון וחבורתו, מודל סוף 2006. לו היתה לנו זכות בחירה, לפחות לחלקנו, אולי בעצם רק לי, הייתי מבקש להיוולד כפיטר פן ולהישאר צעיר לנצח. אז נכון שהחיים הם לא פיקניק, ולפעמים המיטה מחבקת הרבה יותר מהעולם כולו, אבל בסופו של דבר, מהן 70 שנה לעומת הנצח. אנחנו נקודה בודדה שספק אם מישהו יזכור, וכמה נפלא יכול היה להיות אם היינו חיים לנצח. בכל אופן, רצה הגורל, או אפשר לקרוא לזה מציאות, וכולנו בסופו של דבר מתבגרים, לפעמים גם מזדקנים. קחו למשל את אביב גפן, הילד המורד והזועף, שהפך עם השנים לדמות ממוסדת, לפחות באופן יחסי, או את בריטני ספירס, שהפכה מילדה מעצבנת לאם גאה. אכן, כולנו מתבגרים, גם אם אנחנו נשארים לפעמים קצת מפגרים. לפני שבע שנים הוציאו חברי להקת שייגעצ, שבאותם ימים היו נערים צעירים, את אלבומם הראשון. הרבה מאוד רעש היה שם. יובל מנדלסון, שהיה באותם ימים פחות או יותר ההרכב כולו, חולל מהומות וצעק את דעתו הלא ממש חיובית על עניינים שבשגרה. אבל בזמן שחלף מאז הספיקו ארבעת החברים להוציא אלבום שני, להחליף קידומת, ועכשיו הם כאן עם אלבום שלישי בשם 'להפסיק לאכול עוגות', ששמו כבר מעיד על בעיות התבגרות כלשהן. לא שמדובר בחבורת זקנים, להפך, מנדלסון, אסף רייז, שיקו פלדמן ואבי מרקוביץ' עדיין נהנים מאמצע העשור השני לחייהם, ובכל זאת משהו השתנה. הצעקה התחלפה בשירה, הנגינה השתפרה, והרי לכם להקת רוק בורגנית וחביבה, שהפכה את עצמה פחות או יותר לנושאת הדגל של הרוק הישראלי בתקופה האחרונה. "אולי אתה מתכוון לזה שיותר מצליח לנו עכשיו", מנסה יובל להתחמק מהתדמית החדשה. "אני חושב שמאז שהלקה קמה הגרף שלנו בעלייה, וכשדברים מצליחים תמיד יש נטייה להאדיר את האנדרדוג". - זה שקוראים לכם "בוגרים" זו לא מחמאה? "בדרך כלל זה בא בנימה שלילית, אבל אנחנו מקבלים את זה בכיף כי זה חלק מהעניין". - ואתם לא מרגישים ילדים טובים יותר מאשר הייתם בעבר? "העניין הזה של הילדים הזועמים זה משהו שהיה מאוד מורגש בתקליט הראשון, וזה מצחיק כי דווקא התקליט ההוא לא ממש זכה להכרה. זה מוזר שעכשיו אנחנו מתראיינים על האלבום השלישי וכל הזמן מדברים על הראשון". אסף: "הראשון היה הכי בוטה, ומאז עשינו דרך ארוכה בלי ששמנו לב". יובל: "זו לא להקה שהפרובוקציות שלה מצדיקות את הקיום שלה. עברו שבע שנים, ובזמן הזה קרו דברים, התקדמנו. אני לא מרגיש שהתמסחרנו. פשוט הפכנו ללהקה יותר מוכרת, משמעותית ומשפיעה". - למרות שיש תחושה שאתם פחות זועמים והמחאה שלכם פחות תוקפנית. אסף: "אולי זה כי יובל פחות צועק. כשהוא כתב את השירים הראשונים, הוא היה בן 16-18, אבל כשאתה בן 14, אתה אומר את אותו דבר בצורה שבה אנשים גם ירצו להקשיב. אני חושב שהדברים עדיין שם, ומי שבא להופעות בטח רואה את זה". יובל: "זה היה קורה לי גם אם הייתי עובד בדואר. משהו בשירים הקודמים היה מאוד צעקני ומלא ססמאות. זה היה מדליק ואני מת על זה. היום הרבה יותר מעניין אותי לדבר על פוליטיקה מאשר להכניס אותה לשירים". מקאמבקים את הרוק הם יושבים מולי שלושה - מנדלסון, רייז ופלדמן. מרקוביץ' הביא פתק מהרופא והוא נעדר הפעם. נושא השיחה המרכזי הוא הרוקנרול, אותו יצור שבא והולך, שפעם היה הזרם המרכזי ובעשור האחרון נדחק קצת לשוליים לטובת הפופ, ההיפ הופ וצרות מסוג אחר. "זה מצחיק, כי בחו"ל המיינסטרים זה הרוקנרול", אומר יובל. "הסטרוקס היא אחת הלהקות המשפיעות של המאה, וזה קורה עכשיו. כאן, בארץ, הכל בדיליי. זה יקח עוד רגע, אבל אנחנו כאן ונמשיך לחכות עד שהרוק יחזור להיות דומיננטי". אסף: "זה כבר מראה סימני חזרה. אנחנו רואים את זה בהופעות. אז כן, היה את גל ההיפ הופ, כשלא יכולת לפתוח טלוויזיה בלי לראות שני ילדים עם כובעים הפוכים שרים לך כל מיני דברים, אבל לאט לאט זה חוזר לבסיס". - איך אתם מרגישים את זה? יובל: "הדינמיקה בהופעות מעולה. כל ההופעות שלנו מלאות ואנחנו רק דוגמה אחת. יש עוד הרבה להקות שפועלות בשטח. אין הרבה ייצוע ללהקות רוק ששרות בעברית. אני חושב שזה שאנחנו ממשיכים, יכול לעזור לאותן להקות בעתיד, וגם לכל סצינת הרוקנרול". - אתם באמת מרגישים כנושאי הגדל של הרוק הישראלי? יובל: "נושאי דגל זה קצת גדול עלינו". שיקו: "זה מה שאנחנו אוהבים לעשות וזה מה שאנחנו עושים בכל מקרה. זה רק מראה שהרוק לא נכחד. מספידים אותו והוא מתעורר, אבל תמיד אני רואה רוק ובכל העולם יש הופעות מטורפות. אמנם אנחנו מדינה קטנה, אבל זה קורה וימשיך לקרות". יובל: "אני מקבל המון מיילים מלהקות צעירות שרוצות לחמם אותנו. ילד בן 15 שרוצה לנגן לוקח היום גיטרה ביד. לפני שנתיים הוא היה לובש את הכובע הפוך, קונה חולצה שגדולה עליו בשתי מידות ופתאום הוא ראפר. עכשיו לוקחים שוב גיטרה". אסף: "היפ הופ זה עניין של אופנה. בא מישהו, התחיל לעשות היפ הופ בארץ, ואחריו הלכו כל מיני אנשים שלא היה להם קשר למוזיקה ולטקסטים, ובאותה מידה שזה עלה, זה גם ירד". יובל: "כשיש משהו שמצליח, פתאום יש המון שעושים את זה ויש הרבה דברים בינוניים. גם ברוקנרול. בשנות ה-90 היו נושאי המגבעת, זקני צפת ואיפה הילד, אבל היו גם הרבה להקות גרועות שאנחנו אפילו לא זוכרים את השם שלהן. בכל מקרה, ההיפ הופ שייך לעבר".
