נוגע בך במילים
New member
כתיבת התסריט - השלב האחרון
כל כותב מכיר את התחושה של חשמל המטפס במעלה הגב כאשר רעיון מכה בנו כמו מכת חשמל. ומה הדבר הראשון שאנו עושים? מתנפלים על מעבד התמלילים ומתחילים לכתוב את הסצנה הראשונה או הפרק הראשון. זה מרגש, זה רומנטי.
אבל מהר מאוד אנו מגלים שאנו לא יודעים על מה לכתוב, הדמויות שלנו מדברות בקול אחד ופתאום אנו מרגישים שאנו שונאים את הסיפור שלנו, וחמור מכך - את הדמויות שבראנו.
זה לא חייב להיות ככה….
אין דרך אחת ואין אמת אחת לכתוב סיפור, אבל כן ישנם כלים שיכולים להקל עליכם את התהליך, לעזור לכם להבין האם ברעיון שלכם יש בו כדי לספר סיפור ובעיקר - להתאהב בדמויות שלכם.
כשרעיון לסיפור עולה לראשי, (גם אני אגב, מתפתה לרוץ לכתוב ישר את הסצנה הראשונה) אני כותב פרמיס שלו בשתי שורות. לא בהכרח מלוטש, אבל כזה שאני יודע מי הגיבור שלי, מה המטרה שלו ומול אילו קונפליקטים הוא מתמודד. סיפור בלי קונפליקט הוא לא סיפור. לדוגמה:
"ורד, אישה בשנות ה-30 לחייה, נאלצת לחזור לבית הוריה כדי לסעוד את אמה שלא ראתה שנים, ומוצאת את עצמה מתמודדת עם מטענים רגשיים מן העבר."
לאחר מכן, כשאני מרגיש שמתוך הפרמיס אני יכול לפתח סיפור, אני כותב תקציר שלו ( סינופסיס) בין 3-5 עמודים. במהלך התקציר אני כותב את הסיפור מתחילתו ועד סופו ( בלי סצנות ובלי דיאלוגים). כך, בדרך הזאת אני יכול לראות בשלב מוקדם מאוד את הבעיות שיש בסיפור, במבנה ובשינוי שהדמויות עוברות.
לאחר שיש לי את התקציר ביד ( או במחשב), ואני עדיין נאבק בפיתוי לגשת לכתוב את התסריט עצמו, וזה לא קל, אלוהים כמה שזה לא קל, השלב הבא שלי הוא לכתוב טריטמנט של התסריט כולו.
טריטמנט הוא פירוט הסצנות לפי סדר הופעתן, רק בלי הדיאלוגים (למעט מקרים בודדים) בערך זה ייראה כך:
פנים. מטבח - יום
המולת בוקר טיפוסית. ורד נלחמת בשני ילדיה שיואילו בטובם להתארגן לבית הספר. צלצול הטלפון נותן לה הפוגה זמנית. מעבר לקו זו אחותה שמבשרת לה כי המטפלת הסיעודית של אימא שלהן נטשה והיא לבדה.
ככה סצנה אחר סצנה, ורק לאחר מכן את התסריט עצמו.
אני כמובן לא משועבד לקווי המתאר של הסיפור שלי, ובמהלך הכתיבה עצמה - על כל שלביה - יש לי מקום להפתעות. גם לכם יהיה. אבל אלו שלבים שלמדתי להעריך ולא לוותר עליהם.
זה בהחלט לא קל לעבור את התהליך הזה, ויש תחושה שכובלים את החירות האומנותית שלכם, וישנם כותבים שאומרים "אם אני צריך לכתוב קווי מתאר, אני לא רוצה לכתוב בכלל". ויכול מאוד להיות שרבים מכם יכולים לכתוב סיפור סוחף ומרגש בלי לעבור את כל התהליך הזה.
כאמור, אין אמת אחת. אבל הדרך הזו יכולה להקל על העבודה הקשה ממילא הכרוכה בכתיבת סיפור, ויש בה כדי לחסוך לכם הרבה בעיות שתגלו בשלב הטיוטה הראשונה.
בהצלחה ותהנו מהסבל.
כל כותב מכיר את התחושה של חשמל המטפס במעלה הגב כאשר רעיון מכה בנו כמו מכת חשמל. ומה הדבר הראשון שאנו עושים? מתנפלים על מעבד התמלילים ומתחילים לכתוב את הסצנה הראשונה או הפרק הראשון. זה מרגש, זה רומנטי.
אבל מהר מאוד אנו מגלים שאנו לא יודעים על מה לכתוב, הדמויות שלנו מדברות בקול אחד ופתאום אנו מרגישים שאנו שונאים את הסיפור שלנו, וחמור מכך - את הדמויות שבראנו.
זה לא חייב להיות ככה….
אין דרך אחת ואין אמת אחת לכתוב סיפור, אבל כן ישנם כלים שיכולים להקל עליכם את התהליך, לעזור לכם להבין האם ברעיון שלכם יש בו כדי לספר סיפור ובעיקר - להתאהב בדמויות שלכם.
כשרעיון לסיפור עולה לראשי, (גם אני אגב, מתפתה לרוץ לכתוב ישר את הסצנה הראשונה) אני כותב פרמיס שלו בשתי שורות. לא בהכרח מלוטש, אבל כזה שאני יודע מי הגיבור שלי, מה המטרה שלו ומול אילו קונפליקטים הוא מתמודד. סיפור בלי קונפליקט הוא לא סיפור. לדוגמה:
"ורד, אישה בשנות ה-30 לחייה, נאלצת לחזור לבית הוריה כדי לסעוד את אמה שלא ראתה שנים, ומוצאת את עצמה מתמודדת עם מטענים רגשיים מן העבר."
לאחר מכן, כשאני מרגיש שמתוך הפרמיס אני יכול לפתח סיפור, אני כותב תקציר שלו ( סינופסיס) בין 3-5 עמודים. במהלך התקציר אני כותב את הסיפור מתחילתו ועד סופו ( בלי סצנות ובלי דיאלוגים). כך, בדרך הזאת אני יכול לראות בשלב מוקדם מאוד את הבעיות שיש בסיפור, במבנה ובשינוי שהדמויות עוברות.
לאחר שיש לי את התקציר ביד ( או במחשב), ואני עדיין נאבק בפיתוי לגשת לכתוב את התסריט עצמו, וזה לא קל, אלוהים כמה שזה לא קל, השלב הבא שלי הוא לכתוב טריטמנט של התסריט כולו.
טריטמנט הוא פירוט הסצנות לפי סדר הופעתן, רק בלי הדיאלוגים (למעט מקרים בודדים) בערך זה ייראה כך:
פנים. מטבח - יום
המולת בוקר טיפוסית. ורד נלחמת בשני ילדיה שיואילו בטובם להתארגן לבית הספר. צלצול הטלפון נותן לה הפוגה זמנית. מעבר לקו זו אחותה שמבשרת לה כי המטפלת הסיעודית של אימא שלהן נטשה והיא לבדה.
ככה סצנה אחר סצנה, ורק לאחר מכן את התסריט עצמו.
אני כמובן לא משועבד לקווי המתאר של הסיפור שלי, ובמהלך הכתיבה עצמה - על כל שלביה - יש לי מקום להפתעות. גם לכם יהיה. אבל אלו שלבים שלמדתי להעריך ולא לוותר עליהם.
זה בהחלט לא קל לעבור את התהליך הזה, ויש תחושה שכובלים את החירות האומנותית שלכם, וישנם כותבים שאומרים "אם אני צריך לכתוב קווי מתאר, אני לא רוצה לכתוב בכלל". ויכול מאוד להיות שרבים מכם יכולים לכתוב סיפור סוחף ומרגש בלי לעבור את כל התהליך הזה.
כאמור, אין אמת אחת. אבל הדרך הזו יכולה להקל על העבודה הקשה ממילא הכרוכה בכתיבת סיפור, ויש בה כדי לחסוך לכם הרבה בעיות שתגלו בשלב הטיוטה הראשונה.
בהצלחה ותהנו מהסבל.