כ-ו-ל-ם להיכנס
אוקי... אמממ... יום שבת. אני מתעורר באיזה שתיים כזה... אחרי שאני קם על הרגליים וקצת מתעורר מהישנוניות (יווו איך שאני אוהב להיות ישנוני
), אני מפעיל את המחשב. עכשיו תבינו, הפעילות החברתית שלי (חברים, מסיבות, סרטים) היא כמעט תמיד במהלך השבוע, בעוד שבימי שבת אני מתייבש בבית. ככה זה *בדרך כלל*. נכנסתי לצ´אט גו-גיי (פעם שניה בחיים שלי בצ´אט שמה, ד"א). מתחיל לדבר. אז אני רואה שמלא שואלים אחד את השני "אתה בא היום לפגישה?" וכדומה. מסתבר שיש פגישה באגודה של תל אביב, קבוצת טיפול לנוער. זה כבר העלה את השאלה "האם ללכת?"... בכל מקרה... במצבים כאלו אני צריך לדבר עם אנשים. כלומר, ידעתי שאני רוצה ללכת... אבל עדיין - פחד... אז הרמתי את הטלפון והתקשרתי אל ידיד. הוא דחק בי ללכת, וכמובן שלא לא בא (היה תקוע בפאקינג רחובות אצל אמא). זה אומר שאם אני הולך, אני הולך לבד. פ-ח-ד. אבל... מה יש לי להפסיד? מה יקרה? אני אפגוש חבורת גייז בגילי. לבד. ביג פאקינג דיל. שרדתי דברים גרועים יותר. ועם מחשבה זו מהדהדת במוחי, עליתי על האוטובוס לתל אביב. צעדתי עד לאגודה. היה כבר 8 ועשרה. הפגישה אמורה להתחיל בשמונה (נעזוב את העובדה שהיא בסוף התחילה באיזה 8 וחצי). חשבתי לעצמי שזה לא עסק לאחר פעם ראשונה. נכנסתי. ככה סתם. בלי לעצור, בלי כלום. נכנסתי, ועליתי את המדרגות. עכשיו, היו שם שתי חדרים: המרפסת ועוד חדר. בחדר היו די הרבה אנשים, יושבים, מנגנים שירים, מדברים. קיבלתי התקף לב. לא יכולתי להיכנס לחדר. יצאתי ישר אל המרפסת, ישבתי בפינה והידלקתי סיגריה (כן כן, אני מעשן, אבל בקושי 4-5 סיגריות בשבוע, לא נחשב בעליל). אז בא מישו. נראה לי שהוא הבין שזאת פעם ראשונה שלי כאן (טוף, לא קשה לזהות בן אדם עם התקף לב). הוא בא, והציג את עצמו. התחלנו לדבר. הוא מאותה עיר כמוני (רק שהוא איזה שלוש שנים מעלי בגיל). שאלתי מה עושים וכאלה. מסתבר שיש עוד חדר, שבו נערכת הפגישה עצמה. אז עליתי כשהיא התחילה. הפעם זה היה ללא המנחה הקבוע, לכן, לפי מה שהבנתי, הייתה הרבה פחות ממוקדת. במוחי הדהדו מחשבות פתאום, כמו "איך לעזעזל הגעתי לכאן?!"... ואז הסתיימה הפגישה. היה נחמד. היה מעניין. אני יחזור לשם עוד פעם. וזה מהעיר שלי, ממש נחמד. הציע לי טרמפ הביתה. הסכמתי. מסתבר שלפני זה הוא רוצה ללכת לשתות קפה עם כמה אנשים מהפגישה. אמרתי "סבבה". וככה, מצאתי את עצמי בבית קפה (עם שוקו מ-ע-ו-ל-ה, דרך אגב). היה נחמד. ממש נחמד. ומוזר כמובן. ואז נסעתי הביתה. הייתי עייף. הלכתי לישון. וזהו. ככה זה קרה. ואני גאה בעצמי שנכנסתי לאגודה בפעם הראשונה, והשתתפתי בפגישה. לא יודע אם הפגישה עצמה עזרה במיוחד, אבל היא לא הנקודה. הנקודה היא, שהלכתי. והייתי. ושרדתי לספר על זה. מר מומין
אוקי... אמממ... יום שבת. אני מתעורר באיזה שתיים כזה... אחרי שאני קם על הרגליים וקצת מתעורר מהישנוניות (יווו איך שאני אוהב להיות ישנוני
