"לאבא שאף פעם לא היה באמת אבא שלי"
לאדם שמתקרא "אבא שלי", מה הייתי כותב לך אילו היה עליי לספר לך איך זה לגדול בלי אבא? כפי שאני חוויתי זאת, ילד בלי אבא זה כמו ילד בלי רגל. הוא יכול לחיות, אבל זה מסובך. כפי שאני חוויתי זאת, ילד בלי אבא הוא מושא ללעג בבית הספר. תמיד כשיבואו הילדים החזקים הוא יברח, כי הוא יודע שאם יסתבך איתם, אבא שלו לא יבוא לעזור לו. ילד בלי אבא, במיוחד כשמדובר על יישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, הוא תמיד יהיה חריג, שונה, במיוחד בקבוצות הגיל הצעירות. וכשכל ההורים יגיעו ליום הורים עם המחנכת, תמיד תגיע רק האמא או הסבא וסבתא, ותמיד כל ההורים האחרים ילחששו שזה הילד היחידי שאבא שלו לא מגיע. ילד בלי אבא צריך לבקש ממש יפה מסבא שלו שילמד אותו איך לרכב על אופניים, איך לשחק כדורגל, איך להתנהג אל הבת הכי מקובלת בכיתה. ילד בלי אבא יצטרך גם שסבא שלו ילמד אותו איך להתגלח בבוא העת. ילד בלי אבא, כפי שאני חוויתי זאת, גדל בלי גבולות. גדל עם פחד מכל מי שהוא זכר, ומגברים מבוגרים בפרט. בתור ילד אני זוכר את עצמי משתוקק לשחק איתך במשחקים של ילדים, אבל אף פעם לא היית שם, וכשכבר נפגשנו לא היתה לך סבלנות אליי, תמיד מיהרת לאיזשהו מקום אחר, תמיד הייתי מובן מאליו בשבילך, תמיד גרמת לי רק לרצות יותר להיות איתך בקשר, בעוד שלא ממש שמת עליי. אני זוכר את עצמי עומד שעות מול החלון ומחכה לך כמה עשרות פעמים קבעת להיפגש איתי ולא הגעת? אני זוכר את עצמי עומד שעות מול החלון ומחכה לך. אם קבענו ב-14:30 בצהריים, הייתי יושב מול החלון עד 20:00 בערב, וכשכבר הבנתי שלא תגיע הייתי בוכה במיטה, לתוך הכרית, בשקט. ותמיד בפעם הבאה כשהיית קובע איתי הייתי שוב עומד ומחכה לך, ושוב ושוב. לא יכולתי להבין איך זה שאדם שמתקרא "אבא" יכול להתעלם מהרגשות של הבן שלו. למעשה, אף פעם לא היית שם בשבילי. בכל פעם שהיה קורה לי משהו, וביקשתי ממך עזרה - אמרת לי "לא". אבל אחר כך, כשגילית שהסתבכתי, כעסת עליי שלא ביקשתי עזרה. ותמיד בפעם הבאה שהייתי מבקש ממך משהו, היית שוב מסרב לעזור. פתאום ראיתי את הפסיכולוג שלי בוכה מצד שני: בגלל הניתוק מילדיי, הפכתי נכה לצמיתות / משה ירושלים גדלתי בבית חם, עם הורים שאוהבים זה את זה, החברים הכי טובים שלנו. את המודל הזה שאפתי לממש בביתי, אבל במקרה שלי זה לא הסתייע. תזכרו, מילדים לא מתגרשים לכתבה המלאה אני זוכר שגרמתי פעם לפסיכולוג שלי לבכות (פסיכולוג אחד מיני רבים שהלכתי אליהם בשל כל הרגשות שהציפו אותי בגללך). זה קרה כשסיפרתי לו איך אני מרגיש כלפיך וכלפי החיים, והוא היה אמפתי אליי. אבל בהמשך הטיפול, כשנתבקשתי לכתוב מכתב לילד שבי, כאילו ניתן לשלוח אותו דרך מנהרת זמן, כתבתי לילד הזה הרבה דברים אישיים והמלצות איך להתמודד עם החיים ואיתך, כי הרי בעצם לא היתה לי אף פעם דמות שיכולתי לסמוך עליה שתלמד אותי את הדברים החשובים בחיים. אחרי שקראתי את המכתב בקול לפסיכולוג שלי, פתאום ראיתי שהוא בוכה. מסתבר שהסיפור שלי מרגש מאוד אדם זר, רק לא את האדם שהייתי הכי רוצה לרגש אותו, או ליצור איתו יחסים כלשהם. כל כך הרבה פעמים בחיים הצטרכתי דמות אב, מישהו שאוכל לסמוך עליו, לדבר עליו, לשתף אותו, אבל תמיד כשניסיתי לגעת בך דחית אותי, התעלמת ממני, צעקת עליי, באת אליי בטענות, כעסת והתפרצת עליי. פעם, כשהייתי בן שמונה, הלכת איתי להפנינג של קורס קרמיקה שבו השתתפתי. כולם היו שם, הורים וילדים, ואתה באת, סוף סוף, פעם אחת איתי. אחרי חצי שעה, כשהאירוע רק התחיל, קיבלת הודעה בביפר שלך, התנצלת ואמרת שאתה צריך ללכת. לא רק שאיכזבת אותי, גם גרמת לי שאצטרך לחזור הביתה מוקדם. אבל אני, פעם אחת עמדתי על שלי וסירבתי. אז החלטת "לשדך אותי" לילדים זרים, שיקחו אותי הביתה. בסוף הם הלכו, ואני נשארתי לבד, נאלצתי לקחת טרמפים. בגיל שמונה! היום, כשכבר יש לי ילדים, אני אפילו לא מדמיין להשאיר אותם בלי בייביסטר כשאנחנו יוצאים מהבית.
לאדם שמתקרא "אבא שלי", מה הייתי כותב לך אילו היה עליי לספר לך איך זה לגדול בלי אבא? כפי שאני חוויתי זאת, ילד בלי אבא זה כמו ילד בלי רגל. הוא יכול לחיות, אבל זה מסובך. כפי שאני חוויתי זאת, ילד בלי אבא הוא מושא ללעג בבית הספר. תמיד כשיבואו הילדים החזקים הוא יברח, כי הוא יודע שאם יסתבך איתם, אבא שלו לא יבוא לעזור לו. ילד בלי אבא, במיוחד כשמדובר על יישוב קטן, בו כולם מכירים את כולם, הוא תמיד יהיה חריג, שונה, במיוחד בקבוצות הגיל הצעירות. וכשכל ההורים יגיעו ליום הורים עם המחנכת, תמיד תגיע רק האמא או הסבא וסבתא, ותמיד כל ההורים האחרים ילחששו שזה הילד היחידי שאבא שלו לא מגיע. ילד בלי אבא צריך לבקש ממש יפה מסבא שלו שילמד אותו איך לרכב על אופניים, איך לשחק כדורגל, איך להתנהג אל הבת הכי מקובלת בכיתה. ילד בלי אבא יצטרך גם שסבא שלו ילמד אותו איך להתגלח בבוא העת. ילד בלי אבא, כפי שאני חוויתי זאת, גדל בלי גבולות. גדל עם פחד מכל מי שהוא זכר, ומגברים מבוגרים בפרט. בתור ילד אני זוכר את עצמי משתוקק לשחק איתך במשחקים של ילדים, אבל אף פעם לא היית שם, וכשכבר נפגשנו לא היתה לך סבלנות אליי, תמיד מיהרת לאיזשהו מקום אחר, תמיד הייתי מובן מאליו בשבילך, תמיד גרמת לי רק לרצות יותר להיות איתך בקשר, בעוד שלא ממש שמת עליי. אני זוכר את עצמי עומד שעות מול החלון ומחכה לך כמה עשרות פעמים קבעת להיפגש איתי ולא הגעת? אני זוכר את עצמי עומד שעות מול החלון ומחכה לך. אם קבענו ב-14:30 בצהריים, הייתי יושב מול החלון עד 20:00 בערב, וכשכבר הבנתי שלא תגיע הייתי בוכה במיטה, לתוך הכרית, בשקט. ותמיד בפעם הבאה כשהיית קובע איתי הייתי שוב עומד ומחכה לך, ושוב ושוב. לא יכולתי להבין איך זה שאדם שמתקרא "אבא" יכול להתעלם מהרגשות של הבן שלו. למעשה, אף פעם לא היית שם בשבילי. בכל פעם שהיה קורה לי משהו, וביקשתי ממך עזרה - אמרת לי "לא". אבל אחר כך, כשגילית שהסתבכתי, כעסת עליי שלא ביקשתי עזרה. ותמיד בפעם הבאה שהייתי מבקש ממך משהו, היית שוב מסרב לעזור. פתאום ראיתי את הפסיכולוג שלי בוכה מצד שני: בגלל הניתוק מילדיי, הפכתי נכה לצמיתות / משה ירושלים גדלתי בבית חם, עם הורים שאוהבים זה את זה, החברים הכי טובים שלנו. את המודל הזה שאפתי לממש בביתי, אבל במקרה שלי זה לא הסתייע. תזכרו, מילדים לא מתגרשים לכתבה המלאה אני זוכר שגרמתי פעם לפסיכולוג שלי לבכות (פסיכולוג אחד מיני רבים שהלכתי אליהם בשל כל הרגשות שהציפו אותי בגללך). זה קרה כשסיפרתי לו איך אני מרגיש כלפיך וכלפי החיים, והוא היה אמפתי אליי. אבל בהמשך הטיפול, כשנתבקשתי לכתוב מכתב לילד שבי, כאילו ניתן לשלוח אותו דרך מנהרת זמן, כתבתי לילד הזה הרבה דברים אישיים והמלצות איך להתמודד עם החיים ואיתך, כי הרי בעצם לא היתה לי אף פעם דמות שיכולתי לסמוך עליה שתלמד אותי את הדברים החשובים בחיים. אחרי שקראתי את המכתב בקול לפסיכולוג שלי, פתאום ראיתי שהוא בוכה. מסתבר שהסיפור שלי מרגש מאוד אדם זר, רק לא את האדם שהייתי הכי רוצה לרגש אותו, או ליצור איתו יחסים כלשהם. כל כך הרבה פעמים בחיים הצטרכתי דמות אב, מישהו שאוכל לסמוך עליו, לדבר עליו, לשתף אותו, אבל תמיד כשניסיתי לגעת בך דחית אותי, התעלמת ממני, צעקת עליי, באת אליי בטענות, כעסת והתפרצת עליי. פעם, כשהייתי בן שמונה, הלכת איתי להפנינג של קורס קרמיקה שבו השתתפתי. כולם היו שם, הורים וילדים, ואתה באת, סוף סוף, פעם אחת איתי. אחרי חצי שעה, כשהאירוע רק התחיל, קיבלת הודעה בביפר שלך, התנצלת ואמרת שאתה צריך ללכת. לא רק שאיכזבת אותי, גם גרמת לי שאצטרך לחזור הביתה מוקדם. אבל אני, פעם אחת עמדתי על שלי וסירבתי. אז החלטת "לשדך אותי" לילדים זרים, שיקחו אותי הביתה. בסוף הם הלכו, ואני נשארתי לבד, נאלצתי לקחת טרמפים. בגיל שמונה! היום, כשכבר יש לי ילדים, אני אפילו לא מדמיין להשאיר אותם בלי בייביסטר כשאנחנו יוצאים מהבית.
