לאוטיסטים יש צורך בחברים? או שהן מעדיםים לבד?

[ליה1233]

לאוטיסטים יש צורך בחברים? או שהן מעדיםים לבד?

 

[פרח לי יפה ורוד]

שלי מעדיפים עם חברים.

שלי מעדיפים עם חברים.
לבד משעמם להם.

 

[נתנאל6589881]

אני מעדיף לבד לרוב

אך גם רוצה חברים אוטסטים רוצים חברה ואהבה הרבה יותר מן הממוצע .

 

[גורג42]

גם וגם

לא רואה שום סתירה בין שני הדברים.

להיות לבד רוב הזמן זה מאוד נחמד. אבל גם טוב שיש חברים (ובעיקר כאלה שיודעים לכבד את הספייס שלך ומבינים אם את/ה רוצה להיות 90% מהזמן לבד).

 

[חרסינה משורינת]

רק זה ששוכבת איתו ,

בדרך כלל .
אני חברה גם של נתנאל אבל אנחנו לא מדברים רציף .
אני חושבת שאנשים במצב קרוב זה לא פשוט ואוהבת להיות עם עצמי.

 

[נתנאל6589881]

חשבתי שאת מדברת איתנו שווה

כך אמרת לפחות אני מופתע אי דויק וזה ..

 

[arana1]

בגלל שאני לא רוצה להיות לבד אני לא רוצה חברים

 

[נתנאל6589881]

גם אני חברים זה דרעק

אהובה זה הכל .

 

[גורג42]

"חברים" שהם דרעק, זה לא חברים.

 

[arana1]

בכלל לא עניין של דרעק או לא

אחת הסיבות לצורך הכל כך דחוף בחברה שפויה ורגישה, כזאת שבניגוד לזאת, הנורמטיבית תתבסס על נורמות סבירות ולא אלימות ותחרותיות,
היא שבחברה כזאת כולם "חברים" שלך,
זאת אומרת אכפת להם במידה נכונה ומתאימה לכל מצב ורגע,
וזהו, ללא תואר וכותרת או מעמד,
ומצב כזה מאפשר לקיים יחסים בצורה מציאותית יותר,
פרטית, אינטימית, אישית ויחודית,
כזאת שמתחשבת לשם שינוי בעובדה שאמורה להיות מובנת מאליה,
שהאדם הוא אחד,
ולכן יחס ישיר, עמוק, מעורב, הדדי מוחשית, אמיתי ומהותי לא ממש מסתדר עם הפיצול המזוהה בעולם הנורמטיבי עם חברתיות ( אולי זה המקור של מה שנקרא בטעות חרדה חברתית) ,
כל זה לא שולל יחס עמוק ומעורב כלפי הכלל,
אפילו להפך,
אלא מסמן איזה שהוא הבדל, מציאותי, הוגן, ריאלי, בין הישיר לעקיף.
וגם מסביר למה אוטיסטים נוטים לאחד על אחד בזמן שנ"ט מבקשים לעצמם פופולריות דרך ריבוי קשרים והכרה בקיומם המיותר מצד כמה שיותר אנשים.

האדם הכנה, הישר, המציאותי, יודע לכבד את זולתו גם דרך העובדה שאי אפשר לממש יחסים משמעותיים עם יותר מאדם אחד, לפחות לא ישירות, יחסים משמעותיים עם הכלל, עם "כל ישראל חברים" אפשר לממש דרך התנהלות הגונה והוגנת ומתחשבת ויצירה כזאת או אחרת,
והדברים משלימים,
אז כשאוטיסטים או אנשים שלכן נחשבים לביישנים מדי או מופנמים מדי מנסים ללכת בדרך הזאת כולם מנסים לרצוח אותם כל הזמן,
למה ?
לא חבל ?

 

[grayart]

ביפן יש תופעה

שקיבלה שם את השם היקיקומורי.
מדובר בעיקר על ילדים ומבוגרים צעירים שמסתגרים בחדר שלהם ויוצאים ממנו רק פעם אחת בכמה ימים או פעם אחת בכמה שבועות, והמצב הזה שלהם יכול להמשך שנים.
הם מעבירים 99 אחוז מזמנם בלי לראות אף אדם פנים אל פנים.
ככל שהם מסתגרים יותר , כך הקושי שלהם לצאת גדל.

אני לא מאובחן עם אוטיסם אבל...
כשאני הייתי בגילך, אני לא יכולתי לסבול אנשים בכלל...
מהתיכון נשרתי, צבא לא עשיתי, הייתי מסתגר במחסן של ההורים שלי (שם שמתי לי מזרן) והייתי יוצא ממנו רק ב2 או 3 בלילה אחרי שהם נרדמו, אוסף אוכל, חוזר למחסן נועל את הדלת ויוצא ממנו רק למחרת.
כל היום הייתי ישן ובלילה ער, וזה נמשך שנתיים.
יום אחד לאבא שלי הדבר הזה נמאס, הוא ריסק את הדלת המחסן באמצע היום כשישנתי, ניכנס עם צינור השקייה , הציף אותי , את המזרן , את כל המחסן.
בתקופות שכן יצאתי מהבית, לא יכולתי לסבול לידי אנשים.
המשפחה הייתה יוצאת למסעדה, ואני הייתי נשאר סגור ברכב, לא הייתי מסוגל לצאת ממנו, וכשכן יצאתי, הרגשתי שכולם מסתכלים עלי, כל ציחקוק היה עלי, כל הדיבורים מסביבי היו התלחשויות עלי. וכולם הביטו עלי עקום מאוד.
עכשיו זה באמת אפילו לא על קצה המזלג, כי משם הדברים רק התחילו להתדרדר לתהומות שעדיף שלא להיכנס אליהם.

לקח לי שנים לצאת מהמצב הזה.
גם היום אני נמנע מלהתערבב בין אנשים, גם היום אני מעדיף להיות לבד.
אין לי חברים בכלל, משפחה מורחבת לא מעניינת אותי בכלל, יש לי רק את אישתי והילדים וזה מספיק.
ליד זרים קשה לי להתבטא, או שמתחילים לחקור אותי חקירות צולבות, או שאני הופך לאילם שמחייך חיוכים מטופשים ולא ממש מצליח להגיב.
כמעט תמיד כשצריך לפנות למוכר בחנות או כשאני מקבל שיחת טלפון ממקור לא מוכר אני אבקש מאישתי שתעשה זאת בשבילי.
אבל באמת היום ברוב המקרים אני מצליח להיות COOL ולהתנהג רגיל וכאילו פתוח ושהכול בסדר.

עכשיו אני אזכיר לך שאני לא אוטיסט ולא מאובחן לא כאוטיסט ולא אספרגר.
אני כן מביא לך את הדוגמא שלי ושל הצעירים ביפן כדי להסביר לך משהו.
לא כולם חברותיים באותה מידה, ולא כולם תקשורתיים באותה מידה.
זה לא חייב להיות דווקא אוטיזם.
אבל גם ללא אוטיזם, בהתנהלות מסויימת ובגישה מסויימת, בנאדם יכול להגיע למצבים מאוד קיצוניים.

דווקא למי שקשה ועדיין מסוגל, הייתי ממליץ שלא להמנע, כן להתערבב בזהירות , העיקר לשמר את היכולת להצליח אפילו במעט לסבול סביבך את האנשים.
עדיף שתחקרי את היכולות שלך ותפתחי אותם (גם אם הן יחסית מוגבלות).
זאת על פני לחקור את הקשיים שלך , ולטפח אותם, או לקחת אותם כסמן מרכזי של הזהות שלך.

את בהחלט על פרשת דרכים בחיים.
יש דרכים מסוכנות.
נשבע לך, זה תמיד מרגיש שהדרך לא כל כך נוראית, עד שאת מגלה שאת שקעת עמוק בבוץ.

תשני כיוון מחשבה ותתחילי לרוץ לצד השני.

 

[arana1]

אני יוצא ומסתובב בין אנשים

פשוט לא יותר עם אף אחד קשר ישיר, מילולי או אחר, לתחושתי זו לא בעייה.
וזה שאתה לא מאובחן לא מוכיח שאין שום קשר בין זהותך למה שמאובחן כאוטיזם,
מן הסתם ילדך ירש את מאפייניו ממך, ומתח אותם אולי קמעה.

לדעתי יש סיבה לסוג הקיום שאתה מתאר, והיא אינה רעה בהכרח,
אגב,
אני עשיתי צבא,פשוט הייתי המופרע של הפלוגה, וגם זו דרך לשרוד, עד היום מתקשרים אלי אנשים ששירתתי איתם ונשפכים מצחוק על הקטעים שהיו איתי, ותאמין לי לא ניסיתי.

מה שנדמה לי זה שאנשים לא מסוגלים לקבל את עצמם כפי שהינם לפני שהם רצים לצד השני, אז הם קודם כל מנצחים את כל הפחדים ורק אחרי זה מגלים שהנצחון שלהם הוא בעצם כניעה.