לאורית, למרות שהיא שונאת קיטש
הזיכרון היפה ביותר שלי מאורית היה הפעולה האגדית של `שוברי הקרח` בקניון רמת-אביב. איזה זיכרון חד, אורית , יפהפיה בחליפה שחורה מעונבת, ניגשת לאנשים בבית הקפה, ולוחשת להם באוזן שורה מתוך שיר: ``אהוב יקר…`` לפעמים נדמה שאם זו לא היתה אורית, הם בטח היו מתעצבנים, או צוחקים וחושבים שמדובר במטורפת. אבל כשאורית לוחשת לך באוזן, שרה רק לך שיר אהבה, אתה נמס. והיו כמה אנשים שהעיזו להסתכל לה בעיניים, בגוון החום העמוק, עם הניצוץ הקבוע, והאישונים שהיו כל כך שחורים שאפשר היה… בכל אופן, אותם אנשים שהעיזו, התאהבו. כן – לא הייתי היחיד שהיה מאוהב באורית. ואותם אנשים היו יכולים גם לראות את האדמומיות מסביב לחום, איפה שצריך להיות לבן. גם את זה אי אפשר להכחיש – היינו מסטולים לגמרי... חוץ מאורית, עוד עשרה שוברי קרח מהגרעין הקשה של החבורה, ואני, הסתובבנו בין בתי הקפה וחנויות הבגדים בקניון, ולחשנו לאנשים את אותה השורה – ``אהוב יקר…``. מתוך 721 האנשים שלחשנו להם באוזן, היו 538 שזו היתה הפעם הראשונה ששרו להם שיר אהבה. מתוך 183 הנותרים, רק 135 הרגישו באמת נאהבים כששרו להם שיר אהבה. הייתי ממשיך לחשב את הסטטיסטיקה, שלדעתי היא דווקא די מעניינת, אבל צריך מאד להיזהר ממנה. בכל זאת מדובר בבני אדם. בכל מקרה, חבורת שוברי הקרח, צעירים בחליפות שחורות מעונבות, נראים כמו עורכי דין עם אדמומיות בעיניים, ניגשים לגברים ונשים וממיסים אותם עם שתי מלים ומלודיה שנשארת אחר כך בראש יום שלם. אורית היתה כמובן הכי משגעת. היא באמת אהבה, אולי אהבה קצרה, אבל בכל זאת אהבה, כל אחד שהיא שרה לו. היא כל כך אהבה, שלפעמים היא רצתה לנשק את אותו אדם, או להתכרבל איתו לילה שלם במיטה (אני יודע את זה, כי ראיתי את החום בעיניים שלה, ואני מכיר את המשמעות של כל תנועה קטנה שלו. ובכלל, אני יודע שאורית אהבה להתכרבל, וגם את המילה עצמה: ל – ה – ת – כ – ר - ב – ל.) מילאנו את קניון רמת אביב - איפה שיש אגם מלאכותי נוצץ, בתי קפה מלאכותיים נוצצים, חנויות של בגדים מלאכותיים נוצצים, ואפילו, כמה נורא, חנות צעצועים מלאכותיים נוצצים (על זה היה לי הכי קשה לסלוח) – באהבה. לפני שיצאנו מהקניון, הספקנו להעיף מבט אחורה על האנשים, רובם עדיין מזמזמים לעצמם את השיר, הביישנים מביניהם עדיין מסמיקים, הספקנים עדיין מנסים להבין. ראינו זרים שניגשו לזרים אחרים, וניסו לברר אחד עם השני במה מדובר, אם גם להם שרו באוזן. אלפי טונות של קרח בלתי נראה התמוססו באחת מהפעולות הבלתי נשכחות ביותר של שוברי הקרח בקניון רמת אביב. ואורית, שהיתה כל כך מלאה באהבה, עד שלפעמים נדמה לי שהיא האהבה עצמה, שבאה לבקר בעולם בדמות אנושית, ואפילו הניכור לא הצליח לייאש אותה, כי היא כל כך אוהבת, ו… זהו. אין לי עוד מלים.
הזיכרון היפה ביותר שלי מאורית היה הפעולה האגדית של `שוברי הקרח` בקניון רמת-אביב. איזה זיכרון חד, אורית , יפהפיה בחליפה שחורה מעונבת, ניגשת לאנשים בבית הקפה, ולוחשת להם באוזן שורה מתוך שיר: ``אהוב יקר…`` לפעמים נדמה שאם זו לא היתה אורית, הם בטח היו מתעצבנים, או צוחקים וחושבים שמדובר במטורפת. אבל כשאורית לוחשת לך באוזן, שרה רק לך שיר אהבה, אתה נמס. והיו כמה אנשים שהעיזו להסתכל לה בעיניים, בגוון החום העמוק, עם הניצוץ הקבוע, והאישונים שהיו כל כך שחורים שאפשר היה… בכל אופן, אותם אנשים שהעיזו, התאהבו. כן – לא הייתי היחיד שהיה מאוהב באורית. ואותם אנשים היו יכולים גם לראות את האדמומיות מסביב לחום, איפה שצריך להיות לבן. גם את זה אי אפשר להכחיש – היינו מסטולים לגמרי... חוץ מאורית, עוד עשרה שוברי קרח מהגרעין הקשה של החבורה, ואני, הסתובבנו בין בתי הקפה וחנויות הבגדים בקניון, ולחשנו לאנשים את אותה השורה – ``אהוב יקר…``. מתוך 721 האנשים שלחשנו להם באוזן, היו 538 שזו היתה הפעם הראשונה ששרו להם שיר אהבה. מתוך 183 הנותרים, רק 135 הרגישו באמת נאהבים כששרו להם שיר אהבה. הייתי ממשיך לחשב את הסטטיסטיקה, שלדעתי היא דווקא די מעניינת, אבל צריך מאד להיזהר ממנה. בכל זאת מדובר בבני אדם. בכל מקרה, חבורת שוברי הקרח, צעירים בחליפות שחורות מעונבות, נראים כמו עורכי דין עם אדמומיות בעיניים, ניגשים לגברים ונשים וממיסים אותם עם שתי מלים ומלודיה שנשארת אחר כך בראש יום שלם. אורית היתה כמובן הכי משגעת. היא באמת אהבה, אולי אהבה קצרה, אבל בכל זאת אהבה, כל אחד שהיא שרה לו. היא כל כך אהבה, שלפעמים היא רצתה לנשק את אותו אדם, או להתכרבל איתו לילה שלם במיטה (אני יודע את זה, כי ראיתי את החום בעיניים שלה, ואני מכיר את המשמעות של כל תנועה קטנה שלו. ובכלל, אני יודע שאורית אהבה להתכרבל, וגם את המילה עצמה: ל – ה – ת – כ – ר - ב – ל.) מילאנו את קניון רמת אביב - איפה שיש אגם מלאכותי נוצץ, בתי קפה מלאכותיים נוצצים, חנויות של בגדים מלאכותיים נוצצים, ואפילו, כמה נורא, חנות צעצועים מלאכותיים נוצצים (על זה היה לי הכי קשה לסלוח) – באהבה. לפני שיצאנו מהקניון, הספקנו להעיף מבט אחורה על האנשים, רובם עדיין מזמזמים לעצמם את השיר, הביישנים מביניהם עדיין מסמיקים, הספקנים עדיין מנסים להבין. ראינו זרים שניגשו לזרים אחרים, וניסו לברר אחד עם השני במה מדובר, אם גם להם שרו באוזן. אלפי טונות של קרח בלתי נראה התמוססו באחת מהפעולות הבלתי נשכחות ביותר של שוברי הקרח בקניון רמת אביב. ואורית, שהיתה כל כך מלאה באהבה, עד שלפעמים נדמה לי שהיא האהבה עצמה, שבאה לבקר בעולם בדמות אנושית, ואפילו הניכור לא הצליח לייאש אותה, כי היא כל כך אוהבת, ו… זהו. אין לי עוד מלים.
יום קסום, אלונה.