לאור השמש ?!
אור השמש כבר לא מטהר חטאים
דן ערב 21.01.2017 20:00
חייל היורה למוות בפצוע שמוטל על הכביש מתועד על ידי צלם פלסטיני. מנוסת חיילים בעת פיגוע דריסה נקלטת במצלמת בקרה. ראש ממשלה ומו"ל תקשורת משוחחים ומוקלטים באמצעות אפליקציה ייעודית.
"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", קבע ב-1914 השופט העליון האמריקאי לואי ברנדייס. לאורך השנים זכתה האמירה למעמד מיתולוגי, וההכרה בחשיבות הבקרה, השקיפות, התחקיר העיתונאי והביקורת הציבורית היתה לנחלת הכלל.
בשנים האחרונות, בחסות אמצעי המעקב והתיעוד, הפכה הטכנולוגיה את הכמיהה לשקיפות לעובדה נוכחת. הציפייה לצרוך את המציאות כדימוי, נהפכה למובנת וטבעית. על רקע זה היה צפוי, כי קביעתו של ברנדייס תקבל משנה תוקף. בפועל, דומה שמה שמתרחש לנגד עינינו הפוך. מה שהוסתר ונחשף לאור השמש אינו זוכה תמיד לחיטוי. נדמה כי דווקא החשיפה לעין הציבור מאיינת כיום את המהלך הביקורתי.
נוכחותם המסיבית של אמצעי הבקרה והתיעוד, ואינפלציית הדימויים בחסות הרשת החברתית, מובילות למצב תרבותי חדש שבבסיסו התענגות מן הדימוי והעדפתו על פני הפעולה הפוליטית. ההכרה שכמעט כל אירוע חריג זוכה לתיעוד בזמן אמיתי משרה ביטחון מזויף. הצפייה בסרט שצולם בהיחבא או נקלט במצלמת הבקרה מייצרת עונג מגונה, שכן היא מחזקת את אמונתנו בטכנולוגיה תוך שהיא מזכירה לנו שהמציאות, סופה להתגלות במערומיה. במובן זה מתפתח כאן מיתוס של שקיפות: סיפור שאנו מספרים לעצמנו על חברה שבכוחה לעקור מתוכה את האי־צדק, את המעוות והמושחת.
אולם חשיפת "המחדל", התיעוד של "איך הדברים קרו בפועל", אינם מחוללים את השינוי המקווה. עד מהרה הופך הדימוי כלי בידי כל הצדדים בשיח הציבורי, אמצעי להוכחת צדקתם. אל מול הדימוי הבודד תתייצב אז מערכת דימויים נוספת, שתציג את המציאות מזווית שונה, או סוללת פרשנים שתטען לקיומה של מציאות אלטרנטיבית. כשדימוי מתחרה בדימוי ושיח הפרשנות משתלט, נדחקת משמעותו האמיתית — הכואבת — של הדימוי לקרן זווית.
כך, דימוי החייל שיורה במחבל פצוע לא יביא לתגובה ציבורית חד־משמעית. רבים יראו בו הוכחה לנזק שמעולל הכיבוש לחייל הישראלי; אחרים יראו בו ביטוי לאופן שבו צריך לנהוג במחבלים. הדיון בדימוי החיילים הנמלטים מאימת המשאית יבקש להסיט את המבט מן הזוועה האמיתית. יהיו מי שיראו בתפקוד החיילים מחדל, יהיו שיציגו פרשנות חיובית לתפקודם.
תמלילי שיחות ראש הממשלה והמו"ל יציגו את מציאות ה"הון־שלטון־עיתון" באופן משכנע. יהיו שיראו בתמלילים אות אזעקה לשינוי פני הפוליטיקה והתקשורת, יהיו שימשיכו לטעון "לא יהיה כלום, כי אין כלום".
כך, עליונותו של הדימוי (או של הביטוי הקליט), מקומו המרכזי בשיח הציבורי ובדמיון הפופולרי, מאיצים את קצב ההתקדמות אל עבר התהום המוסרית, הפוליטית, שאליה אנו צועדים בעיניים פקוחות, הנעוצות במסך.
ד"ר דן ערב הוא מרצה וראש התמחות בבית הספר לתקשורת, המכללה למינהל
אור השמש כבר לא מטהר חטאים
דן ערב 21.01.2017 20:00
חייל היורה למוות בפצוע שמוטל על הכביש מתועד על ידי צלם פלסטיני. מנוסת חיילים בעת פיגוע דריסה נקלטת במצלמת בקרה. ראש ממשלה ומו"ל תקשורת משוחחים ומוקלטים באמצעות אפליקציה ייעודית.
"אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, ואור המנורה הוא השוטר היעיל ביותר", קבע ב-1914 השופט העליון האמריקאי לואי ברנדייס. לאורך השנים זכתה האמירה למעמד מיתולוגי, וההכרה בחשיבות הבקרה, השקיפות, התחקיר העיתונאי והביקורת הציבורית היתה לנחלת הכלל.
בשנים האחרונות, בחסות אמצעי המעקב והתיעוד, הפכה הטכנולוגיה את הכמיהה לשקיפות לעובדה נוכחת. הציפייה לצרוך את המציאות כדימוי, נהפכה למובנת וטבעית. על רקע זה היה צפוי, כי קביעתו של ברנדייס תקבל משנה תוקף. בפועל, דומה שמה שמתרחש לנגד עינינו הפוך. מה שהוסתר ונחשף לאור השמש אינו זוכה תמיד לחיטוי. נדמה כי דווקא החשיפה לעין הציבור מאיינת כיום את המהלך הביקורתי.
נוכחותם המסיבית של אמצעי הבקרה והתיעוד, ואינפלציית הדימויים בחסות הרשת החברתית, מובילות למצב תרבותי חדש שבבסיסו התענגות מן הדימוי והעדפתו על פני הפעולה הפוליטית. ההכרה שכמעט כל אירוע חריג זוכה לתיעוד בזמן אמיתי משרה ביטחון מזויף. הצפייה בסרט שצולם בהיחבא או נקלט במצלמת הבקרה מייצרת עונג מגונה, שכן היא מחזקת את אמונתנו בטכנולוגיה תוך שהיא מזכירה לנו שהמציאות, סופה להתגלות במערומיה. במובן זה מתפתח כאן מיתוס של שקיפות: סיפור שאנו מספרים לעצמנו על חברה שבכוחה לעקור מתוכה את האי־צדק, את המעוות והמושחת.
אולם חשיפת "המחדל", התיעוד של "איך הדברים קרו בפועל", אינם מחוללים את השינוי המקווה. עד מהרה הופך הדימוי כלי בידי כל הצדדים בשיח הציבורי, אמצעי להוכחת צדקתם. אל מול הדימוי הבודד תתייצב אז מערכת דימויים נוספת, שתציג את המציאות מזווית שונה, או סוללת פרשנים שתטען לקיומה של מציאות אלטרנטיבית. כשדימוי מתחרה בדימוי ושיח הפרשנות משתלט, נדחקת משמעותו האמיתית — הכואבת — של הדימוי לקרן זווית.
כך, דימוי החייל שיורה במחבל פצוע לא יביא לתגובה ציבורית חד־משמעית. רבים יראו בו הוכחה לנזק שמעולל הכיבוש לחייל הישראלי; אחרים יראו בו ביטוי לאופן שבו צריך לנהוג במחבלים. הדיון בדימוי החיילים הנמלטים מאימת המשאית יבקש להסיט את המבט מן הזוועה האמיתית. יהיו מי שיראו בתפקוד החיילים מחדל, יהיו שיציגו פרשנות חיובית לתפקודם.
תמלילי שיחות ראש הממשלה והמו"ל יציגו את מציאות ה"הון־שלטון־עיתון" באופן משכנע. יהיו שיראו בתמלילים אות אזעקה לשינוי פני הפוליטיקה והתקשורת, יהיו שימשיכו לטעון "לא יהיה כלום, כי אין כלום".
כך, עליונותו של הדימוי (או של הביטוי הקליט), מקומו המרכזי בשיח הציבורי ובדמיון הפופולרי, מאיצים את קצב ההתקדמות אל עבר התהום המוסרית, הפוליטית, שאליה אנו צועדים בעיניים פקוחות, הנעוצות במסך.
ד"ר דן ערב הוא מרצה וראש התמחות בבית הספר לתקשורת, המכללה למינהל