לאחד שמכיר אותי כמו את כף ידו

[וונוס הוורודה]

לאחד שמכיר אותי כמו את כף ידו

אתה יודע...אני אוהבת אותך. בחודשים האחרונים כל כך הרבה השתנה בנינו, וכבר דנו ודשנו בזה מכל כיוון אפשרי. אז המשכתי הלאה, הלאה ממך. חשבתי לעצמי "הרי התגברתי כבר על משהו קשה הרבה יותר...אני בטוח אתגבר על זה ודיי בקלות ובמהירות", אבל זה לא קורה. אתה לא יוצא לי מהראש איכשהו, והכול כל כך מוזר. ועכשיו חזרנו לדבר..והכול נראה מושלם, עד כדי כך מושלם שאני ממש מחכה לרגע שבו איזה ריב יתפוס אותנו כי הרי לא הגיוני שהכול יהיה כל כך בסדר לאורך זמן. רק...רק שכואב לי לדעת שאתה כותב עליה...כואב לי, צובט לי, מציק לי. ואני חושבת לעצמי...לחכות? לא לחכות? אתה תחזור..אולי לא? אולי נהיה ביחד יום אחד בלי שנפריד בנינו במו ידינו? ולא יודעת. אני מרגישה..כאילו האהבה הזאת היא משהו הרבה יותר עמוק ממה שחשבתי...אהבת אמת כזאת, שאני פשוט פוחדת לתת לה לגדול בתוכי כי נפגעתי המון בעבר וגם ממנה..מהאהבה החדשה הזאת הספקתי להיפגע. אז היא גדלה לי בלב בכל מקרה, רק שבגלל החומות שלי היא גדלה בקצב מאד מאד איטי, ובצורה כזאת שנראה לי שאני יכולה להמשיך ממנה, אבל בפועל זה לא קורה. אתה לא יוצא לי מהראש, כל כך רוצה אותך, כל כך...הכול. וונוס הוורודה