על זה בדיוק כתבתי באחד הסיפורים אתמול
בספר "שוטר המקוף האחרון".
אנשים מתבכיינים שאין כסף, הסטטיסטיקה מדברת על 1/3 מהציבור מתחת לקו העוני.
אבל אנשים מתבכיינים שאין כסף והם עניים אבל קונים אייפון-שמייפון לעצמם וגם לכל ילד, מחליפים מכונית,נוסעים לחו"ל, ומוציאים הון תועפות על מותרות לילדים, החל ממחשב לכל ילד, ואייפד, וחדר לכל ילד, וקייטנות יוקרתיות (כבר לא שוקו ולחמניה) בוכים וקונים, בוכים ומבזבזים בלי הכרה.
מתי פעם אחרונה מישהו הלך לסנדלר לתקן נעליים ?
כמה יוצאים בחופשות לפעילות תנועות נוער ?
יש כאן סתירה מוחלטת בין ההצהרות לבין ההוצאות.
אני יודע שכילד מעולם לא הייתי בקייטנה ולא בבית הבראה אפילו. אבי היה שוטר ולא היה לנו כסף לדברים כאלו.
כילדים גם לא היינו זקוקים לקייטנות שיעסיקו אותנו, ידענו להעסיק את עצמנו טוב מאוד, מעולם לא התלוננו להורים "משעמם לי" (ונראה אותך אומר היום לילד לקחת ספר ליד...).
הדור היום כל כך מפונק, וכל כך התרגל שישעשעו אותו, שהוא לא טורח ליזום עיסוקים או למצוא ענין בחיים.
זו בדיוק הסיבה שאנשים חוזרים בתשובה, הם לא יודעים להעסיק את עצמם ולא רוצים לשאת באחריות על חייהם, ומטילים על אחרים את האחריות הזו ולא משנה אם אלו הורים, או מחנכים או רבנים, הכל סובב מאותה סיבה.
אני שייך לדור שקם כל בוקר עם חיוך, אוכל ארוחת בוקר ופונה לעיסוקיו.
כשהייתי ילד היינו מאוד עניים, תמיד היו לנו משחקי רחוב, ותמיד היה לנו בקרבת מקום "יער מכושף" אפילו אם זו היתה חורשת עצים זעירה, ואם קנו לנו מספר פריטים זעיר של חיקוי לגו, זה שימש לימים שלמים של משחקים שבהם הפעלנו את הדמיון בכל עוצמתו.
שיחקנו עם ילדים אחרים, ומי שלא רצה, היה מנוי בספריה, אבל העיקרון, ההורים הבהירו לנו שאנחנו צריכים למצוא לנו את התעסוקה המתאימה, וכך לא היינו מפונקים וכך גם ההתבגרות שלנו היתה קלה יותר וקיבלנו כל דבר בדרך קלה יותר.
כשאני התגייסתי לצהל ב-1963 הלכתי ללשכת הגיוס עם תרמיל קטן. הנכדה שלי הלכה ללשכת הגיוס עם מזוודה ענקית שגם בטירונות לא ויתרה עליה.
ובהחלט סבסבתא היו מעורבים בחיינו אפילו שחלק מהם גרו רחוק. ההורים של אמי אנחנו גרנו בחצר שלהם כמה שנים, עזרנו להם לבנות את הבית ליישר מסמרים ו-"לנקות" לוחות לשימוש חוזר ועשינו זאת בשמחה שסומכים עלינו. בחופש הגדול נסענו לסבסבתא הורי אבי שגרו בדיזנגוף 42 פינת שפירא ליד קינג ג'ורג' ובמקום בו עומד היום לב דיזנגוף, היה מרכז בתי מלאכה קטנים של נורדיה ולסבתא שלי היה שם בית מלאכה וחנות לטריקוטאז' ומיני סידקית, ואת כל החופשות הללו בילינו בתל אביב שהיתה בהחלט שונה מטבעון.
אז שיפסיקו להתבכיין ויתחילו להתנהג באחריות.
שיפסיקו לבזבז ויתחילו להתנהג בשום שכל.
זו לא בושה לחזור אחורה לדברים טובים ולהתנהגות שיש בה יותר הידוק הקשרים במשפחה.
ואני לא מתעלם מהעובדה שהיום זה קשה מאוד, אחרי שפינקו את הילדים בכל מה שאפשר.
והשאלה האחרונה: האם ההתנהגות בילדות הקרינה על החיים הבוגרים ?
ללא שום צל של ספק.
כל החיים הייתי פעיל וגם היום אין לי רגע דל ואני קם ב-0700-0800 והולך לישון ב-0200-0300 וכל היום אני פעיל כותב ויוצר (רק לפעמים חוטא באילו שעתיים "שלאף-שטונדה") , עובדה שמאז שיצאתי לגימלאות לפני 14 שנה, כתבתי 20 ספרים או מחקרים בנושאים שונים. מידי פעם אני יוצא עם חבר לטיול בארץ, טס לחו"ל במחקר על כרתים (כבר הייתי ברוב ארצות אירופה), ובקיצור, אין לי רגע דל.
לעומתי, אני רואה את גיסי שהוא מרוקאי מפונק שנתנו לו הכל והתרגל שכל יום מבשלים לו אוכל טרי, שלפעמים לועג לי שאני ווזווז , אבל מה הוא עושה עם עצמו? מהרגע שהוא קם ועד שהוא הולך לישון, הוא יושב מול הטלויזיה ורק בערוץ הספורט. לא קורא ספר ואפילו לא עיתון, רק קם, יושב מול הטלויזיה בטרנינג, רואה ספורט, אוכל והולך לישון.
ניסיתי לשכנע אותו לעשות עם עצמו משהו , אחרת, זה כאילו כל מה שהוא עושה זה להמתין למוות (ואין לו עבודה ולא פנסיה), אבל הוא לא מוטרד. זה מה שיש.