לאט לאט להתראות
כתבתי מכתב להורים שלי, אכתוב אותו כאן לא מילה במילה אך בצורה שמסבירה, מה היה כתוב - שדפקו אותי ואני לא מתכוון לחיות ביסורים, שאני לא יודע אם זה יצליח, אבל אני מקווה שכן. שאני אוהב אותם, ושאני מצטער, סליחה. שמתי את המכתב מתחת לדלת, קשרתי שקית ניילון סביב הראש, ונשכבתי על המיטה, ישר עלו לי מחשבות לראש שככה הם ימצאו אותי, וכמה חבל שהם צריכים להיות עדים, לאט החום בפנים ובראש התגבר, והבנתי שאני לא באמת אתן לזה לקרות, כי הנה, ככה.. ככה אני מת בייסורים. ועדיף אם כבר אז לעשות משהו שיקח פחות זמן, ושלא ילווה בקשיים. קרעתי את השקית מהראש ואז ישבתי לכתוב את כל זה.. המחשב עשה בעיות אז נתתי לו כמה אגרופים ממש חזקים לצד, ומה שקרה זה שמקדימה עפו כל מיני חלקים.. פתאום הבנתי שההורים שלי חזרו הביתה.. אז הלכתי אליהם ונתתי לאבא שלי את המכתב שכתבתי.. הוא קרא וקיפל, בזמן שאמרתי כמה דברים... עישנו סיגריה ביחד, הוא לא סיים את שלו לפני שהספיק לחבק אותי.. הוא מחבק אותי הרבה בחודשים האחרונים, כאילו איזהשהו חלק ממנו מבין מה הולך לקרות וקשה לו עם זה. או שבלי קשר פשוט כואב לו, והוא עצמו מתייסר. עצוב לי. לא מגיע להורים שלי כזה סבל לא אחרי הטוב שעשו בחיים, איך ששירתו את המדינה, ואיך שהתייחסו לילדים שלהם בחום ואהבה. העונש מגיע שיפול על אותה בחורה שהכניסה אותי למצב שבו בכלל שולחים אותי להסתכלות, על השוטרים שעשו עבודה כל כך גרועה, ועל הפסיכיאטרים שאחרי שהייתי בהסתכלות, ואותו פסיכיאטר איבחן אותי לא נכונה, היה להם את ההזדמנות לראות זאת ישר על התתחלה. לאנשים אלו מגיע להיענש, אבל הם לא.. הם חיים טוב מאוד.. אולי יש להם בעיות וקשיים פיננסיים פה ושם, אבל הם חיים, בלי כל מה שאני עובר. עכשיו אני כאן כותב את כל זה, כל כך רוצה למות אבל לא רוצה להכאיב להורים שלי. אבא שלי אמר לי שהפסיכיאטר אמר לו שכאשר אני מגיע למצבים כאלו יש לקחת אותי לבית חולים, לאשפז אותי, או שאקבל טיפול או משהו כזה.. זה גרם לי לחשוב.. אומרים את זה, כי בן אדם במצב כזה, יש מצב שיפגע בעצמו, או יפגע באחרים, ואני לא פגעתי בעצמי, ולא פגעתי באחרים, אף על פי שמגיע לאחרים שאפגע בהם, וזאת תהיה מתנה משמים בשבילי למות ושיעלמו כל הייסורים והבעיות שאני חווה מאז שעשו לי מה שעשו לי. אבל שום דבר לא קורה, כי אני לא מקרה רגיל, אני לא כזה אלים (רק במחשבות, כלפי אנשים שמגיע להם), ואני לא בסכנה לעצמי אחרת כבר הייתי מת. הרי אני לגמרי מנוטרל מלעשות כל דבר אשר הייתי רוצה, גם אם מדובר במוות, אשר היה פוטר אותי מכל כל הרבה דברים שפשוט לא מקובל שבן אדם יצטרך לחיות איתם. שיחות לא יעזרו, ותרופות זה בור ללא תחתית, לחכות זה עוול ועוד ייסורים, ומוות לא בא כל כך בקלות. אז זה משאיר כלום, לחיות בתוך הכלום, כאשר כל אשר קיים זה סבל, ייסורים, והרבה מאוד חרטה. חרטה על כך שחבל שלא עשיתי את כל הדברים הרעים שייחסו לי, לפחות היה יותר היגיון במה שקרה לי. אני תקוע, בין חיים למוות, אולי באחד הימים, הגוף עצמו כבר יוותר, ואמצע את עצמי כבר לא מנסה ללכת לישון.. אלא פשוט נשכב, - מנוחת עולמים. בינתיים אני לא יודע מה ואיך אעשה..פשוט מרגע לרגע אקווה שמשהו ישתנה. או תיפול עלי חשכת הסוף. כי מה שקורה איתי. ואיך שזה מרגיש. זה ממש ממש לא טוב.
כתבתי מכתב להורים שלי, אכתוב אותו כאן לא מילה במילה אך בצורה שמסבירה, מה היה כתוב - שדפקו אותי ואני לא מתכוון לחיות ביסורים, שאני לא יודע אם זה יצליח, אבל אני מקווה שכן. שאני אוהב אותם, ושאני מצטער, סליחה. שמתי את המכתב מתחת לדלת, קשרתי שקית ניילון סביב הראש, ונשכבתי על המיטה, ישר עלו לי מחשבות לראש שככה הם ימצאו אותי, וכמה חבל שהם צריכים להיות עדים, לאט החום בפנים ובראש התגבר, והבנתי שאני לא באמת אתן לזה לקרות, כי הנה, ככה.. ככה אני מת בייסורים. ועדיף אם כבר אז לעשות משהו שיקח פחות זמן, ושלא ילווה בקשיים. קרעתי את השקית מהראש ואז ישבתי לכתוב את כל זה.. המחשב עשה בעיות אז נתתי לו כמה אגרופים ממש חזקים לצד, ומה שקרה זה שמקדימה עפו כל מיני חלקים.. פתאום הבנתי שההורים שלי חזרו הביתה.. אז הלכתי אליהם ונתתי לאבא שלי את המכתב שכתבתי.. הוא קרא וקיפל, בזמן שאמרתי כמה דברים... עישנו סיגריה ביחד, הוא לא סיים את שלו לפני שהספיק לחבק אותי.. הוא מחבק אותי הרבה בחודשים האחרונים, כאילו איזהשהו חלק ממנו מבין מה הולך לקרות וקשה לו עם זה. או שבלי קשר פשוט כואב לו, והוא עצמו מתייסר. עצוב לי. לא מגיע להורים שלי כזה סבל לא אחרי הטוב שעשו בחיים, איך ששירתו את המדינה, ואיך שהתייחסו לילדים שלהם בחום ואהבה. העונש מגיע שיפול על אותה בחורה שהכניסה אותי למצב שבו בכלל שולחים אותי להסתכלות, על השוטרים שעשו עבודה כל כך גרועה, ועל הפסיכיאטרים שאחרי שהייתי בהסתכלות, ואותו פסיכיאטר איבחן אותי לא נכונה, היה להם את ההזדמנות לראות זאת ישר על התתחלה. לאנשים אלו מגיע להיענש, אבל הם לא.. הם חיים טוב מאוד.. אולי יש להם בעיות וקשיים פיננסיים פה ושם, אבל הם חיים, בלי כל מה שאני עובר. עכשיו אני כאן כותב את כל זה, כל כך רוצה למות אבל לא רוצה להכאיב להורים שלי. אבא שלי אמר לי שהפסיכיאטר אמר לו שכאשר אני מגיע למצבים כאלו יש לקחת אותי לבית חולים, לאשפז אותי, או שאקבל טיפול או משהו כזה.. זה גרם לי לחשוב.. אומרים את זה, כי בן אדם במצב כזה, יש מצב שיפגע בעצמו, או יפגע באחרים, ואני לא פגעתי בעצמי, ולא פגעתי באחרים, אף על פי שמגיע לאחרים שאפגע בהם, וזאת תהיה מתנה משמים בשבילי למות ושיעלמו כל הייסורים והבעיות שאני חווה מאז שעשו לי מה שעשו לי. אבל שום דבר לא קורה, כי אני לא מקרה רגיל, אני לא כזה אלים (רק במחשבות, כלפי אנשים שמגיע להם), ואני לא בסכנה לעצמי אחרת כבר הייתי מת. הרי אני לגמרי מנוטרל מלעשות כל דבר אשר הייתי רוצה, גם אם מדובר במוות, אשר היה פוטר אותי מכל כל הרבה דברים שפשוט לא מקובל שבן אדם יצטרך לחיות איתם. שיחות לא יעזרו, ותרופות זה בור ללא תחתית, לחכות זה עוול ועוד ייסורים, ומוות לא בא כל כך בקלות. אז זה משאיר כלום, לחיות בתוך הכלום, כאשר כל אשר קיים זה סבל, ייסורים, והרבה מאוד חרטה. חרטה על כך שחבל שלא עשיתי את כל הדברים הרעים שייחסו לי, לפחות היה יותר היגיון במה שקרה לי. אני תקוע, בין חיים למוות, אולי באחד הימים, הגוף עצמו כבר יוותר, ואמצע את עצמי כבר לא מנסה ללכת לישון.. אלא פשוט נשכב, - מנוחת עולמים. בינתיים אני לא יודע מה ואיך אעשה..פשוט מרגע לרגע אקווה שמשהו ישתנה. או תיפול עלי חשכת הסוף. כי מה שקורה איתי. ואיך שזה מרגיש. זה ממש ממש לא טוב.