לאישה ממנה הלכתי.
רוצה אותך מתחבקת במשרד ככה בשעת האפס שהכל התחיל רוצה אותך רושמת פרחים ופרצופים ובמקום לסכם, מגניבה לי מבטים רוצה אותך מעשנת בכל שעה עגולה רוצה אותך מוטרפת שאת קמה מהשינה רוצה אותך מתלהבת ומתמלאת חיים ככה סתם, כי עוד מעט טסים רוצה אותך עם הרגליים במים בסיני רוצה אותך מקלפת תפוז בשיער פרוע בקפריסין על המרפסת רוצה אותך ברגליים פצועות בכפכפים בברצלונה רוצה אותך עם התיק האדום על הגב בלובר בפאריס רוצה אותך ממול על המדרכה עם הג´ינס החדש שלך שעוד מעט ירד ממך ואז נהיה שוב לזמן קצר ונצחי, כמו איש אחד רוצה אותך עם השיער הגלי שלך כשאת שקטה רוצה אותך עם השיער הסתור כשאת סוערת וגועשת רוצה אותך באסוף כשכבר אין בך את הכח רוצה את הפלומה הבהירה שם מתחת לקו השיער שלך, בעורף זו, שרק אני ראיתי. רוצה את הגו הזקוף ואת השקע בין השכמות שכבר סיפרתי לך עליו. ורוצה את הידיים אלו שכל כך אהבתי ושאותן היית מותחת ככה במיוחד בשבילי כדי שאסתכל ואנשק את חסרה לי כשאני מתעורר את חסרה לי באוטו כשאין לי את מי לברך בבוקר טוב את חסרה לי בטלפון לעבודה לגנוב שתיים או שלוש דקות ככה באמצע היום ולברוח לתוך עולם מאושר ומלטף של שיחת חולין שגרתית את חסרה לי בדרך הביתה כשההגה מושך לי ימינה לכיוון העיר האסורה אך הרכב ממשיך לו ישר לכיוון העיר האפורה ואף אחד לא מחכה לי שם. ואת הנשיקה הקטנה של עוד ערב מתוק שרק התחיל כאילו אומרת "שלום אהובי, ברוך הבא הביתה" היא חסרה לי כל כך ומתגעגע לאותו צימר קסום בשישי שמשי נדיר, של יום חורף אופטימי על המרפסת עם המצלמה הכל היה מושלם, כמעט כמו חלום ומתגעגע אליך בג´יפ כמעט שוכבת וכל כך צוחקת וליד הסלע שם על יד המים מפחדת ולא נכנסת ומתגעגע אליך בגולף הישנה שלי מחליף הילוכים ביד שמאל כי לא יכול להרפות מלהחזיק את ידך בידי הימנית ומתגעגע ליום שישי שגרתי איתך לחנות איתך בסופר ואפילו בחניון המהביל ללכת יד ביד ומתגעגע לראות אותך מתענגת מהביס הראשון ומהלגימה הראשונה במקומות הקסומים שהיו רק שלנו ומחזיקה לי את היד אחרי שהזזנו את הצלחות ומביטה בי בעיניים מזוגגות ומלאות ברק מהרבה אהבה וקצת מהאדום האדום ההוא והכי לזה הקטן שלי ושלך שלא הספקנו עדיין להכיר לגדל ולאהוב למאושר בילדים ורואה אותך צוחקת ורואה אותך בוכה ורואה אותך מאושרת ורואה אותך ריקה ורואה אותך מצפה ורואה אותך מלאת אכזבה ורואה אותך חיה ורואה אותך על המיטה, מכונסת ומכווצת ורואה אותך אוהבת ורואה אותך שונאת ורואה אותך מתמזגת ורואה אותך נעלמת ורואה אותך עפה לשמיים ואז שוקעת למצולות ורואה אותך מולי. ורואה אותך מולי. ורואה אותך מולי. כל הזמן. את היית לי האור שהראה לי כיצד צריכים להיות החיים את הארת לי פינות חשוכות - שלא הכרתי ולראות את הפינות הללו כמעט שסנוור אותי לפעמים. לפעמים חשתי שאיני יכול להכיל את כל התחושות את כל הרגשות את כל האהבה את כל הגעגוע את כל המשיכה את כל האהבה את כל האהבה את כל האהבה הזאת! ואת כל הדברים הללו שלא ידעתי קודם שפרצו לתוכי ללא התראה וניפצו חלונות זכוכית שמנעו ממני מלדעת ואני לא ידעתי לא ידעתי שאפשר ככה לא ידעתי שכואב ככה לא ידעתי להיות ככה ואני כמו פרח קוצני שנפתח במלוא תפארתו אל מול האור הזוהר שלך כמו השמש אל החום והאהבה שהקרנת ועכשיו עם רדת החושך המאיים אני קמל ושוב נסגר ושוב מסתגר וזוחל אחורנית אל תוך החור השחור מן העבר וארבע שנים של חיים חיים נעלמו כלא היו והנה אני שוב באותה שגרה אפורה עכשווית דהויה מהוהה בודדה סגפנית חונקת כואבת לוחצת מבולבלת אבודה איומה שורפת מרוחקת ומייסרת ומייסרת. וזו השגרה שלי. זה כל מה שנשאר. וכל פגישה היא כמו מים חיים אחרי יום של שרב היא כמו ערסל של עלי שושנים להניח בו את הלב הכואב כמו משכך לכאבים בחזה כמו חמצן, בעומק מים עכורים רק לראות אותך לשמוע לחוש אותך לראות לך עמוק אל תוך העיניים להריח אותך לנשום אותך להרגיש אותך לבכות אותך להתחרט איתך להתבלבל ממך לעוף איתך לצלול איתך. זו הזריחה שלי. אחריה, הכל שקיעה. להרגיש להרגיש אותך להרגיש בגללך לחוש לחוש אותך מרחוק. ואני - שברתי וניפצתי וקלקלתי וחטאתי ופצעתי ופגעתי והכאבתי וברחתי והפרתי והרגתי ונטשתי והשלכתי ובגדתי וצילקתי בלי לדעת למה בלי שבאמת החלטתי בלי שבאמת הבנתי בלי שהתחשבתי כאילו אני חכם כאילו אני מבין כאילו אני יודע כאילו כמו שכתבו "בכלל לא ידעה שאני, מהסוג שנשבר" גם אני לא ידעתי אבל את השיעור המאלף והארור והשנוא הזה למדתי איתך ושנינו שילמנו את המחיר את המחיר של הבורות שלי את המחיר של הרגש שנעול אצלי בתוך מגרה והפציע רק לזמן קצר של 4 שנים טובות טובות ועכשיו חזר למאורתו המוזנחת ואת המחיר של ההיגיון ה"צרוף" שלי של הרציונאל הלא רציונאלי שלי של הלבטים שעייפתי כבר מהם של הפחד המשתק של הרגליים הנטועות באדמה הטובענית ללא יכולת לזוז. את חסרה לי. אבל אני חושב. את חסרה לי. אבל אני פחדן. אני צריך אותך. אבל כבר מאוחר. אני רוצה אותך כל כך. אך לא אשכח אותך לעולם. ולא יכול להגיד לך לחכות. סל השנים והחודשים והשבועות והימים והשעות ואפילו הדקות מזמן כבר אזל ואין בו ולו שנייה אחת נוספת של אולי של חכי! של אפשרות. ונשארתי בודד עם הסל הריק מנסה במילים חבוטות מוכרות, שחוקות אלו שעברו לי בראש אלפים של פעמים כמו חלוקי נחל שאיבדו מעוקצן והפכו חלקות ודומות מנסה להרוויח עוד קצת ממה שהיה. עוד קצת עוד קצת עוד זיכרון עוד כאב עוד חלום עוד דמעה עוד החסרת פעימה עוד כאב ועוד כאב ועוד כאב לחבק את הכאב הזה שיפצע אותי שייאש אותי שיהלום בי שיפיל אותי אבל שיישאר.
רוצה אותך מתחבקת במשרד ככה בשעת האפס שהכל התחיל רוצה אותך רושמת פרחים ופרצופים ובמקום לסכם, מגניבה לי מבטים רוצה אותך מעשנת בכל שעה עגולה רוצה אותך מוטרפת שאת קמה מהשינה רוצה אותך מתלהבת ומתמלאת חיים ככה סתם, כי עוד מעט טסים רוצה אותך עם הרגליים במים בסיני רוצה אותך מקלפת תפוז בשיער פרוע בקפריסין על המרפסת רוצה אותך ברגליים פצועות בכפכפים בברצלונה רוצה אותך עם התיק האדום על הגב בלובר בפאריס רוצה אותך ממול על המדרכה עם הג´ינס החדש שלך שעוד מעט ירד ממך ואז נהיה שוב לזמן קצר ונצחי, כמו איש אחד רוצה אותך עם השיער הגלי שלך כשאת שקטה רוצה אותך עם השיער הסתור כשאת סוערת וגועשת רוצה אותך באסוף כשכבר אין בך את הכח רוצה את הפלומה הבהירה שם מתחת לקו השיער שלך, בעורף זו, שרק אני ראיתי. רוצה את הגו הזקוף ואת השקע בין השכמות שכבר סיפרתי לך עליו. ורוצה את הידיים אלו שכל כך אהבתי ושאותן היית מותחת ככה במיוחד בשבילי כדי שאסתכל ואנשק את חסרה לי כשאני מתעורר את חסרה לי באוטו כשאין לי את מי לברך בבוקר טוב את חסרה לי בטלפון לעבודה לגנוב שתיים או שלוש דקות ככה באמצע היום ולברוח לתוך עולם מאושר ומלטף של שיחת חולין שגרתית את חסרה לי בדרך הביתה כשההגה מושך לי ימינה לכיוון העיר האסורה אך הרכב ממשיך לו ישר לכיוון העיר האפורה ואף אחד לא מחכה לי שם. ואת הנשיקה הקטנה של עוד ערב מתוק שרק התחיל כאילו אומרת "שלום אהובי, ברוך הבא הביתה" היא חסרה לי כל כך ומתגעגע לאותו צימר קסום בשישי שמשי נדיר, של יום חורף אופטימי על המרפסת עם המצלמה הכל היה מושלם, כמעט כמו חלום ומתגעגע אליך בג´יפ כמעט שוכבת וכל כך צוחקת וליד הסלע שם על יד המים מפחדת ולא נכנסת ומתגעגע אליך בגולף הישנה שלי מחליף הילוכים ביד שמאל כי לא יכול להרפות מלהחזיק את ידך בידי הימנית ומתגעגע ליום שישי שגרתי איתך לחנות איתך בסופר ואפילו בחניון המהביל ללכת יד ביד ומתגעגע לראות אותך מתענגת מהביס הראשון ומהלגימה הראשונה במקומות הקסומים שהיו רק שלנו ומחזיקה לי את היד אחרי שהזזנו את הצלחות ומביטה בי בעיניים מזוגגות ומלאות ברק מהרבה אהבה וקצת מהאדום האדום ההוא והכי לזה הקטן שלי ושלך שלא הספקנו עדיין להכיר לגדל ולאהוב למאושר בילדים ורואה אותך צוחקת ורואה אותך בוכה ורואה אותך מאושרת ורואה אותך ריקה ורואה אותך מצפה ורואה אותך מלאת אכזבה ורואה אותך חיה ורואה אותך על המיטה, מכונסת ומכווצת ורואה אותך אוהבת ורואה אותך שונאת ורואה אותך מתמזגת ורואה אותך נעלמת ורואה אותך עפה לשמיים ואז שוקעת למצולות ורואה אותך מולי. ורואה אותך מולי. ורואה אותך מולי. כל הזמן. את היית לי האור שהראה לי כיצד צריכים להיות החיים את הארת לי פינות חשוכות - שלא הכרתי ולראות את הפינות הללו כמעט שסנוור אותי לפעמים. לפעמים חשתי שאיני יכול להכיל את כל התחושות את כל הרגשות את כל האהבה את כל הגעגוע את כל המשיכה את כל האהבה את כל האהבה את כל האהבה הזאת! ואת כל הדברים הללו שלא ידעתי קודם שפרצו לתוכי ללא התראה וניפצו חלונות זכוכית שמנעו ממני מלדעת ואני לא ידעתי לא ידעתי שאפשר ככה לא ידעתי שכואב ככה לא ידעתי להיות ככה ואני כמו פרח קוצני שנפתח במלוא תפארתו אל מול האור הזוהר שלך כמו השמש אל החום והאהבה שהקרנת ועכשיו עם רדת החושך המאיים אני קמל ושוב נסגר ושוב מסתגר וזוחל אחורנית אל תוך החור השחור מן העבר וארבע שנים של חיים חיים נעלמו כלא היו והנה אני שוב באותה שגרה אפורה עכשווית דהויה מהוהה בודדה סגפנית חונקת כואבת לוחצת מבולבלת אבודה איומה שורפת מרוחקת ומייסרת ומייסרת. וזו השגרה שלי. זה כל מה שנשאר. וכל פגישה היא כמו מים חיים אחרי יום של שרב היא כמו ערסל של עלי שושנים להניח בו את הלב הכואב כמו משכך לכאבים בחזה כמו חמצן, בעומק מים עכורים רק לראות אותך לשמוע לחוש אותך לראות לך עמוק אל תוך העיניים להריח אותך לנשום אותך להרגיש אותך לבכות אותך להתחרט איתך להתבלבל ממך לעוף איתך לצלול איתך. זו הזריחה שלי. אחריה, הכל שקיעה. להרגיש להרגיש אותך להרגיש בגללך לחוש לחוש אותך מרחוק. ואני - שברתי וניפצתי וקלקלתי וחטאתי ופצעתי ופגעתי והכאבתי וברחתי והפרתי והרגתי ונטשתי והשלכתי ובגדתי וצילקתי בלי לדעת למה בלי שבאמת החלטתי בלי שבאמת הבנתי בלי שהתחשבתי כאילו אני חכם כאילו אני מבין כאילו אני יודע כאילו כמו שכתבו "בכלל לא ידעה שאני, מהסוג שנשבר" גם אני לא ידעתי אבל את השיעור המאלף והארור והשנוא הזה למדתי איתך ושנינו שילמנו את המחיר את המחיר של הבורות שלי את המחיר של הרגש שנעול אצלי בתוך מגרה והפציע רק לזמן קצר של 4 שנים טובות טובות ועכשיו חזר למאורתו המוזנחת ואת המחיר של ההיגיון ה"צרוף" שלי של הרציונאל הלא רציונאלי שלי של הלבטים שעייפתי כבר מהם של הפחד המשתק של הרגליים הנטועות באדמה הטובענית ללא יכולת לזוז. את חסרה לי. אבל אני חושב. את חסרה לי. אבל אני פחדן. אני צריך אותך. אבל כבר מאוחר. אני רוצה אותך כל כך. אך לא אשכח אותך לעולם. ולא יכול להגיד לך לחכות. סל השנים והחודשים והשבועות והימים והשעות ואפילו הדקות מזמן כבר אזל ואין בו ולו שנייה אחת נוספת של אולי של חכי! של אפשרות. ונשארתי בודד עם הסל הריק מנסה במילים חבוטות מוכרות, שחוקות אלו שעברו לי בראש אלפים של פעמים כמו חלוקי נחל שאיבדו מעוקצן והפכו חלקות ודומות מנסה להרוויח עוד קצת ממה שהיה. עוד קצת עוד קצת עוד זיכרון עוד כאב עוד חלום עוד דמעה עוד החסרת פעימה עוד כאב ועוד כאב ועוד כאב לחבק את הכאב הזה שיפצע אותי שייאש אותי שיהלום בי שיפיל אותי אבל שיישאר.
