לאיש שעזבתי...
לא ממש יודעת מה הושיב אותי דווקא עכשיו לכתוב לך... אולי ההרגשה שכבר מספיק גדולה להפגש עם המקום הזה,אולי התחושה שהגיע הזמן להוציא את הכל ולהתנקות פעם אחת ולתמיד... פגשתי אותך כשהייתי בת 16,ילדה אבודה שניסתה להתרומם מהשכול... אולי חיפשתי דמות אב,אולי סתם נחמה...מי יודע? ואתה היית שם,גדול,וחזק,ותומך...ההפרש של 17 השנים הפריע לכולם,חוץ מאשר לי,כי האמנתי שלאהבה אין גיל... נלחמת בשבילי את כל המלחמות,וגוננת עלי..על הילדה הקטנה שלך. כבר אז,כשניסיתי להסביר לך שאני יכולה לבד,אמרת שבשביל זה אתה שם. והיה לי כל כך קל להאמין...כי חשבתי שאני אוהבת. והשנים עברו,והילדה גדלה...וההגנה שלך הפכה למעיקה.וככל שניסיתי יותר לפרוש כנפיים ולעוף לבד,ככה אתה יותר סגרת את המעגל סביבי. והיו ריבים,קשים ומכוערים,ותמיד אמרת...אל תשכחי מאיפה באת. לא שכחתי,כנראה שרק בגלל זה נשארתי איתך כל כך הרבה שנים,למרות הרע,למרות הכאב,למרות התחושה שאני לא חיה באמת... ותמיד,אחרי המריבות,כשהיינו יושבים לדבר,היית מוצא את הדרך לסובב את הדברים אלי...תמיד הייתי אשמה,מילה שאמרתי,דבר שעשיתי,הם,הם אלה שגרמו לך להתפרץ ולצעוק ולהטיח את את המילים הכואבות... ולקחתי את האשמה...בשקט...בטבעיות... אפילו עכשיו,שנתיים אחרי שקמתי והלכתי,מרגישה את הבטן מתכווצת כשאני כותבת את הדברים... אתה יודע,להבדיל ממה שאומרים,שבשביל הילדים צריך להשאר ביחד...דווקא בגללם קמתי והלכתי. לא רציתי שהם יגדלו בבית כזה. לא רציתי שהם ילמדו מאיתנו את הדפוסים החולים האלה של "זוגיות" לא רציתי שהם יהיו קרובים כל כך אל ההתפרציות האלה שלך... רוצה להגיד לך שהמתנה הכי גדולה שהייתי יכולה להעניק לעצמי בחיים האלה-היא הגירושים ממך! מסתכלת עליך היום,ואתה זר... אין לי מושג מה עשיתי איתך 12 שנים. אין בי כעס,אולי כאב,שאני משתחררת ממנו לאט לאט... אני בחרתי את הדרך שלי,והיא טובה ונכונה לי. הצלחתי לצאת מהמקום שהיה לי רע...ואני גאה בעצמי!
לא ממש יודעת מה הושיב אותי דווקא עכשיו לכתוב לך... אולי ההרגשה שכבר מספיק גדולה להפגש עם המקום הזה,אולי התחושה שהגיע הזמן להוציא את הכל ולהתנקות פעם אחת ולתמיד... פגשתי אותך כשהייתי בת 16,ילדה אבודה שניסתה להתרומם מהשכול... אולי חיפשתי דמות אב,אולי סתם נחמה...מי יודע? ואתה היית שם,גדול,וחזק,ותומך...ההפרש של 17 השנים הפריע לכולם,חוץ מאשר לי,כי האמנתי שלאהבה אין גיל... נלחמת בשבילי את כל המלחמות,וגוננת עלי..על הילדה הקטנה שלך. כבר אז,כשניסיתי להסביר לך שאני יכולה לבד,אמרת שבשביל זה אתה שם. והיה לי כל כך קל להאמין...כי חשבתי שאני אוהבת. והשנים עברו,והילדה גדלה...וההגנה שלך הפכה למעיקה.וככל שניסיתי יותר לפרוש כנפיים ולעוף לבד,ככה אתה יותר סגרת את המעגל סביבי. והיו ריבים,קשים ומכוערים,ותמיד אמרת...אל תשכחי מאיפה באת. לא שכחתי,כנראה שרק בגלל זה נשארתי איתך כל כך הרבה שנים,למרות הרע,למרות הכאב,למרות התחושה שאני לא חיה באמת... ותמיד,אחרי המריבות,כשהיינו יושבים לדבר,היית מוצא את הדרך לסובב את הדברים אלי...תמיד הייתי אשמה,מילה שאמרתי,דבר שעשיתי,הם,הם אלה שגרמו לך להתפרץ ולצעוק ולהטיח את את המילים הכואבות... ולקחתי את האשמה...בשקט...בטבעיות... אפילו עכשיו,שנתיים אחרי שקמתי והלכתי,מרגישה את הבטן מתכווצת כשאני כותבת את הדברים... אתה יודע,להבדיל ממה שאומרים,שבשביל הילדים צריך להשאר ביחד...דווקא בגללם קמתי והלכתי. לא רציתי שהם יגדלו בבית כזה. לא רציתי שהם ילמדו מאיתנו את הדפוסים החולים האלה של "זוגיות" לא רציתי שהם יהיו קרובים כל כך אל ההתפרציות האלה שלך... רוצה להגיד לך שהמתנה הכי גדולה שהייתי יכולה להעניק לעצמי בחיים האלה-היא הגירושים ממך! מסתכלת עליך היום,ואתה זר... אין לי מושג מה עשיתי איתך 12 שנים. אין בי כעס,אולי כאב,שאני משתחררת ממנו לאט לאט... אני בחרתי את הדרך שלי,והיא טובה ונכונה לי. הצלחתי לצאת מהמקום שהיה לי רע...ואני גאה בעצמי!
