לאלה המכונים "חברי" :
מצאתי את עצמי לבד יושבת, לבד יושבת ואת זה כותבת: "אני לבד, אתם הלכתם, אתם שמחים, בעוד אני שותקת, והשתיקה היא הצעקה הכי גדולה, אני מנסה להיות מאושרת, אבל קשה להיות מאושר כשאתה לבד, למה השארתם אותי לבד? איך לא הרגשתם בחסרוני? העם אני בלתי ניראת? לא פעם המורה שאלה, אבל זאת לא המורה שלשאול אמורה- אלא אתם! האלה שמכונים "חברי" ואף "חברי הטובים" איך לא הבחנתם? ורק המורה כן? למורה יש כול כך הרבה ילדים להשגיח עליהם, היה מובן עם היא, לא הייתה רואה. אבל אתם- הייתם אמורים לראות, מהרגע שעזבתי והיתישבתי בצד, איך יכולתם שלא להבחין בזאת? איך לא ראיתם שאני עצובה, וקשה לי? איך הייתם כאלה אגואיסטים? ואולי אני חשבתי רק על עצמי... אבל כול מה שביקשתי היה קצת היתיחסות, קצת הבנה, הקשבה ואולי אפילו תמיכה... פעם חשבתי שזאת ההגדרה של חברים.... עכשיו אני כבר לא בטוחה...
מצאתי את עצמי לבד יושבת, לבד יושבת ואת זה כותבת: "אני לבד, אתם הלכתם, אתם שמחים, בעוד אני שותקת, והשתיקה היא הצעקה הכי גדולה, אני מנסה להיות מאושרת, אבל קשה להיות מאושר כשאתה לבד, למה השארתם אותי לבד? איך לא הרגשתם בחסרוני? העם אני בלתי ניראת? לא פעם המורה שאלה, אבל זאת לא המורה שלשאול אמורה- אלא אתם! האלה שמכונים "חברי" ואף "חברי הטובים" איך לא הבחנתם? ורק המורה כן? למורה יש כול כך הרבה ילדים להשגיח עליהם, היה מובן עם היא, לא הייתה רואה. אבל אתם- הייתם אמורים לראות, מהרגע שעזבתי והיתישבתי בצד, איך יכולתם שלא להבחין בזאת? איך לא ראיתם שאני עצובה, וקשה לי? איך הייתם כאלה אגואיסטים? ואולי אני חשבתי רק על עצמי... אבל כול מה שביקשתי היה קצת היתיחסות, קצת הבנה, הקשבה ואולי אפילו תמיכה... פעם חשבתי שזאת ההגדרה של חברים.... עכשיו אני כבר לא בטוחה...