לאם הילדה בעלת המוצץ הענק
הנה הם באים…ימים של שקט…בניחוח הדרים אני רוצה להתמקד בבעלת הקלמנטינה שדומה שלא ינוס ליחו מחיי לעולם. אני רוצה להתמקד בעקיפין של מקלף הקלמנטינה שדמותו לא תפוג לעולמים. אני רוצה להתמקד בחוויה שלי בניחוח ההדרים ובילדה חבושת כובע צמר אדום ומוצץ שמכסה את פניה. היא אומרת..: ``ימים של שקט – סערה שאחזה והקשתה על הנשימה…סערה שריגשה והפחידה כאחד``…אתמול הוא צפה בי…ריח קלמנטינות…נוגע לא נוגע…`` זו סערה שהרטיטה בדברייך את מיתרי הזהב שבליבי…צלילים מוכרים…``והנה הוא שונה…`` היא אמרה , מה קרה אני שואל? ``…ואין רע בלאכול קלמנטינה באמצע הלילה או לטעום את הגשם…`` היא אמרה, ``…הסערה לימדה, החכימה אותי, צעקה לי מבפנים דברים שלא היו מוכרים…`` היא מוסיפה לתאר, אך לא תוותר…בטח לא על הסערה``, היא מסכמת. …הוא אמר בעודו מקלף לו קלמנטינה…``כדי שהבושם המרחף באויר יהיה מוחשי יותר…`` אולי כדי להזכיר, אולי להיות נוכח, אולי כדי למשוך את הרגע – לאותו רגע קסום ונוגה שאיננו וחלף , רגע פרטי וקטן משלו, ``…הרי קווים אדומים נמתחו כדי לחצות אותם …`` הוא אמר. ``… פתאום הסערה הפרטית, הריגוש המסעיר, יצא אל הכלל – אמנם אנונימי אך נדמה והיום הוא של כולם…`` ואני אומר שהוא כאילו גם שלי. היא אומרת:``…שנדמה שתקופה חדשה בפתח, מחשבות שלא העזה לחשוב – כובשת…קסם שעטף וליטף..`` הוא אמר:…`` רוצים להמשיך להנות מכתיבתך…``. ואני אומר שאני רוצה ``להזדווג`` בשירתך – בגילוי ליבך. ``… היום שמתי על ראשה הקטן של ביתי כובע צמר אדום…ומוצץ ענקי שכיסה את כל פניה…הגשם מעורר בי סערה…שיחה פשוטה של שני אנשים זרים רחוקים לא מוכרים שנעטפים בסוודר אפור והופכים שיחה על קלמנטינה כזו רגילה עסיסית, כזו שקונים בשוק, כזו שמקלפים ואז הידיים מתמלאות בריח אדיר של פריחה…בקלמנטינה הזו היתה חושניות לא מוסברת…`` אז איך…תגידי לי איך…אי אפשר לא להתרגש…מסערה בתולית…כה ראשונית, כה נפלאה, כה מדהימה. איך לא להתפלא מן ממתק שכזה…שלא כבה אורה…לאחר שוך הסערה…וניגון השקט הוא ניגון ולא צעקת מר הלב. ואל אף שקווים אדומים נוצרו לחצייתם…וציפור נפשי שואלת האמנם? והדם בבשרי אומר אמנם. רז
הנה הם באים…ימים של שקט…בניחוח הדרים אני רוצה להתמקד בבעלת הקלמנטינה שדומה שלא ינוס ליחו מחיי לעולם. אני רוצה להתמקד בעקיפין של מקלף הקלמנטינה שדמותו לא תפוג לעולמים. אני רוצה להתמקד בחוויה שלי בניחוח ההדרים ובילדה חבושת כובע צמר אדום ומוצץ שמכסה את פניה. היא אומרת..: ``ימים של שקט – סערה שאחזה והקשתה על הנשימה…סערה שריגשה והפחידה כאחד``…אתמול הוא צפה בי…ריח קלמנטינות…נוגע לא נוגע…`` זו סערה שהרטיטה בדברייך את מיתרי הזהב שבליבי…צלילים מוכרים…``והנה הוא שונה…`` היא אמרה , מה קרה אני שואל? ``…ואין רע בלאכול קלמנטינה באמצע הלילה או לטעום את הגשם…`` היא אמרה, ``…הסערה לימדה, החכימה אותי, צעקה לי מבפנים דברים שלא היו מוכרים…`` היא מוסיפה לתאר, אך לא תוותר…בטח לא על הסערה``, היא מסכמת. …הוא אמר בעודו מקלף לו קלמנטינה…``כדי שהבושם המרחף באויר יהיה מוחשי יותר…`` אולי כדי להזכיר, אולי להיות נוכח, אולי כדי למשוך את הרגע – לאותו רגע קסום ונוגה שאיננו וחלף , רגע פרטי וקטן משלו, ``…הרי קווים אדומים נמתחו כדי לחצות אותם …`` הוא אמר. ``… פתאום הסערה הפרטית, הריגוש המסעיר, יצא אל הכלל – אמנם אנונימי אך נדמה והיום הוא של כולם…`` ואני אומר שהוא כאילו גם שלי. היא אומרת:``…שנדמה שתקופה חדשה בפתח, מחשבות שלא העזה לחשוב – כובשת…קסם שעטף וליטף..`` הוא אמר:…`` רוצים להמשיך להנות מכתיבתך…``. ואני אומר שאני רוצה ``להזדווג`` בשירתך – בגילוי ליבך. ``… היום שמתי על ראשה הקטן של ביתי כובע צמר אדום…ומוצץ ענקי שכיסה את כל פניה…הגשם מעורר בי סערה…שיחה פשוטה של שני אנשים זרים רחוקים לא מוכרים שנעטפים בסוודר אפור והופכים שיחה על קלמנטינה כזו רגילה עסיסית, כזו שקונים בשוק, כזו שמקלפים ואז הידיים מתמלאות בריח אדיר של פריחה…בקלמנטינה הזו היתה חושניות לא מוסברת…`` אז איך…תגידי לי איך…אי אפשר לא להתרגש…מסערה בתולית…כה ראשונית, כה נפלאה, כה מדהימה. איך לא להתפלא מן ממתק שכזה…שלא כבה אורה…לאחר שוך הסערה…וניגון השקט הוא ניגון ולא צעקת מר הלב. ואל אף שקווים אדומים נוצרו לחצייתם…וציפור נפשי שואלת האמנם? והדם בבשרי אומר אמנם. רז