לאמא, אבא ומה שביניהם.....
חשבתי איך לכתוב לכם מכתב....מכתב שלא תקראו לעולם.... האמת היא שאין לי מספיק אומץ לשלוח לכם אותו.....הרי זה ידוע שאני פחדנית מטיבעי.... תמיד עשיתי בדיוק מה שאתם רוצים. הלכתי לאן שאתם רוצים...למדתי כמו שאתם רוצים...באתי מתי שאתם רוצים....ואמרתי את מה שאתם רוצים לשמוע.... תמיד הייתי הבובה שלכם, שאותה אתם יכולים לעצב כמו שאתם רוצים.... תמיד ניסיתם להפוך אותי למה שאתם לא הצלחתם להיות... החיים שלי תמיד התנהלו לפי מה שצריך להיות, לפי מה שנכון, לפי מה שהראש אומר, לפי מה שמצפים ממני. ואסור, אסור לטעות, לפחות לא במשהו חשוב... אני יודעת שאתם בסה"כ רוצים בטובתי, אבל יש גבול!!!! תסכימו איתי שכמעט כל ההורים רוצים בטובת ילדיהם, אבל מרביתם לא "חונקים" אותם בכזאת צורה... אני לא ילדה קטנה, אני יודעת להחליט בעצמי מה טוב לי ומה לא, אבל משום מה אתם תמיד חושבים שאתם יודעים יותר טוב.... אולי במקרים מסויימים זה נכון, אבל גם אם תסבירו לי מליון פעמים למה אתם צודקים ואני לא, אני אולי "אבין" באותו רגע, אבל תמיד אשאר עם הספק... תמיד התקפלתי ברגע האמת, תמיד השתפנתי. נתתי לכולם מסביב להאמין שזה מה שאני רוצה...כי מכל ההטפות שלכם באמת האמנתי שזה מה שאני רוצה.... אבל היום אני כבר לא ילדה קטנה...ואני יכולה לומר שזה לא מה שאני רוצה... שאני רוצה לקחת פסק זמן, לא להתחיל עכשיו ללמוד, להרגע קצת, ובעיקר לצאת עם מי שאני רוצה. גם אם הוא מבוגר ממני, גם אם הוא לא מתאים לי, גם אם זה לא יצליח.... אתם בכלל לא מכירים אותו וכבר החלטתם שהוא לא מתאים לי, על סמך דיעות קדומות... אבל שוב, אין לי את האומץ לעשות את זה, לומר לכם את זה...אולי כי לא למדתי איך לעמוד על שלי...איך ללכת עד הסוף עם מה שאני מאמינה בו...איך לשבור מוסכמות...איך לא להתחשב יותר מדי במה שאחרים חושבים.... לא חשבתם שזה חלק מהתפקיד שלכם ללמד אותי כהורים!!!! והיום אני מקנאת באלו שלא תלויים באף אחד...שהולכים עד הסוף עם מה שהם מאמינים בו.... אז אמא ואבא יקרים, אני אולי בובה על חוט, אבל לא יודעת כמה עוד אוכל לשאת את זה... אולי תופתעו ממש בקרוב....
חשבתי איך לכתוב לכם מכתב....מכתב שלא תקראו לעולם.... האמת היא שאין לי מספיק אומץ לשלוח לכם אותו.....הרי זה ידוע שאני פחדנית מטיבעי.... תמיד עשיתי בדיוק מה שאתם רוצים. הלכתי לאן שאתם רוצים...למדתי כמו שאתם רוצים...באתי מתי שאתם רוצים....ואמרתי את מה שאתם רוצים לשמוע.... תמיד הייתי הבובה שלכם, שאותה אתם יכולים לעצב כמו שאתם רוצים.... תמיד ניסיתם להפוך אותי למה שאתם לא הצלחתם להיות... החיים שלי תמיד התנהלו לפי מה שצריך להיות, לפי מה שנכון, לפי מה שהראש אומר, לפי מה שמצפים ממני. ואסור, אסור לטעות, לפחות לא במשהו חשוב... אני יודעת שאתם בסה"כ רוצים בטובתי, אבל יש גבול!!!! תסכימו איתי שכמעט כל ההורים רוצים בטובת ילדיהם, אבל מרביתם לא "חונקים" אותם בכזאת צורה... אני לא ילדה קטנה, אני יודעת להחליט בעצמי מה טוב לי ומה לא, אבל משום מה אתם תמיד חושבים שאתם יודעים יותר טוב.... אולי במקרים מסויימים זה נכון, אבל גם אם תסבירו לי מליון פעמים למה אתם צודקים ואני לא, אני אולי "אבין" באותו רגע, אבל תמיד אשאר עם הספק... תמיד התקפלתי ברגע האמת, תמיד השתפנתי. נתתי לכולם מסביב להאמין שזה מה שאני רוצה...כי מכל ההטפות שלכם באמת האמנתי שזה מה שאני רוצה.... אבל היום אני כבר לא ילדה קטנה...ואני יכולה לומר שזה לא מה שאני רוצה... שאני רוצה לקחת פסק זמן, לא להתחיל עכשיו ללמוד, להרגע קצת, ובעיקר לצאת עם מי שאני רוצה. גם אם הוא מבוגר ממני, גם אם הוא לא מתאים לי, גם אם זה לא יצליח.... אתם בכלל לא מכירים אותו וכבר החלטתם שהוא לא מתאים לי, על סמך דיעות קדומות... אבל שוב, אין לי את האומץ לעשות את זה, לומר לכם את זה...אולי כי לא למדתי איך לעמוד על שלי...איך ללכת עד הסוף עם מה שאני מאמינה בו...איך לשבור מוסכמות...איך לא להתחשב יותר מדי במה שאחרים חושבים.... לא חשבתם שזה חלק מהתפקיד שלכם ללמד אותי כהורים!!!! והיום אני מקנאת באלו שלא תלויים באף אחד...שהולכים עד הסוף עם מה שהם מאמינים בו.... אז אמא ואבא יקרים, אני אולי בובה על חוט, אבל לא יודעת כמה עוד אוכל לשאת את זה... אולי תופתעו ממש בקרוב....
